בין "ברית שלום" ל"ברית הבריונים"

 

 

הרצאת יוסי אחימאיר במכללה האקדמית ספיר, 26.11.2013

הנושא שאנו מקדישים לו את המפגש הנוכחי, מחזיר אותנו 80-90 שנה אחורנית, אל ראשית ימי המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ואל המחלוקות הקשות ביישוב היהודי הקטן גם אל מול המנדטור הבריטי, שראשיתו בכיבוש הארץ ב-1917 על-ידי צבאות אלנבי, ובכך הושם קץ ל-400 שנות שלטון אימפריה תורכית-עות'מאנית בארצנו, וגם אל מול היישוב הערבי, שראשיתו כידוע בעת כיבוש הארץ על-ידי שבטי ערב שעלו מחצי האי ערב, במאה השביעית.

תחת שלטון המנדט הבריטי מתפתחות כאן שתי תנועות לאומיות: התנועה הלאומית הערבית והתנועה הלאומית היהודית התנועה הציונית, שראשיתה בחזונו של בנימין זאב הרצל ובמגעיו אל מול השלטון התורכי, בניסיון לרכוש, לקבל מידיהם צ'ארטר, על ארץ-ישראל, אלא שחייו של הרצל נגדעו בטרם עת, ב-1904.

ועם זאת, התנועה הציונית שאותה חולל, יצאה לדרך, היא יצאה בכמה ראשים, בכמה מגמות, בכמה  זרמים ומפלגות, כדרכם של יהודים לחלוק אלה על אלה.

התנועה הלאומית הערבית התבססה כמובן על היישוב הערבי הקיים, בכפרים, בערים הדלות, באהלי קידר.

התנועה הלאומית היהודית התבססה על העלייה, שהחלה להגיע ארצה, וראשיתה עוד ב-1882.
התנועה הלאומית היהודית מתבססת כמובן על הזיקה היהודית בת אלפיים שנה לארץ זו, ובה ורק בה, זו המולדת ההיסטורית, היא פועלת כדי לכונן את הבית השלישי.

אנחנו עוסקים היום בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כאשר המחלוקת בקרב היישוב היהודי בארץ ובעם היהודי בתפוצות, היא בשאלה - איך ממשיכים את בניין המולדת, מול שני הגורמים שהזכרתי הבריטים מצד אחד והערבים מצד שני, איך מתגברים עליהם, על התנגדותם, על הקשיים שהם מערימים על פיתוח היישוב היהודי והגשמת שאיפותיו הלאומיות.אבל מסתבר, שהמחלוקות היו גם בתוככי שתי המפלגות העיקריות שפעלו אז ביישוב תנועת הפועלים מצד אחד, והתנועה הרביזיוניסטית, תנועת ז'בוטינסקי מצד שני.

שני הזרמים הללו  השמאלי והימני, הסוציאליסטי והבורגאני  לא היו הומוגנים. היו בתוכם תת זרמים, אידיאולוגיים מאוד, קטנים אך ערכיים, שמשכו כל אחד את מפלגתו אל הכיוון שלו:
מצד אחד, בשמאל  "ברית שלום", מצד שני, בימין  "ברית הבריונים".

=======================

אחרי דברי הקדמה אלה - אפתח בגילוי נאות:

כאשר מדובר  בהרצאה על שתי הבריתות שפעלו ביישוב היהודי בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת אני כאן לצד "הבריונים"!

כאשר נולדתי, לפני 70 שנה, "ברית הבריונים" כבר לא היתה קיימת מזה עשר שנים, אבל רוחה היתה שורה על המחתרות הלוחמות, האצ"ל ולח"י.

כאשר מרד גטו וארשה היה בעיצומו, ובעיתון "המשקיף", שכותרתו הראשית מדברת על קרבות קשים בגטו וארשה, לקראת חיסולו, התפרסמה מודעת ברכה לאב"א אחימאיר, מנהיג הנוער היהודי בארץ-ישראל: מזל טוב להולדת בנו הבריון! על החתום: מפקדי וחניכי קן בית"ר בפתח תקווה.

היילוד הבריון עומד כאן לפניכם, בנו הצעיר של מי שהיה מנהיג הזרם המכסימליסטי בתנועת הצה"ר, וביטוייה האירגוני-מחתרתי "ברית הבריונים". 

עשר שנים לאחר התפרקות הברית הזו, הבית"רים מתגאים בתואר "בריון" ומעניקים אותו לי, כזכר לאותה קבוצה קטנה, שהיתה ראשונה להנהיג את המרי נגד הבריטים.

באותו עמוד ראשון של "המשקיף" פורסמה הידיעה הבאה אני מזכיר לכם את התאריך: מאי 1943:
ד"ר מאגנס, שהיה נגיד האוניברסיטה העברית,  אומרת הידיעה, כותב במכתב לידיד, שפורסם ב"ג'ואיש טיימס":

"התוכן הפוליטי של המצע הציוני עלול בתנאים הנוכחיים לעורר מלחמת אזרחים בארץ-ישראל ולהביא לידי תוהו ובוהו בארצות שמחוץ לארץ-ישראל. האמת היא שהנאציונליזם היהודי מטיל את האנשים למבוכה, לא מפני שהוא חילוני ואי-דתי, אלא מפני שהוא שובניסטי, צר מוח וטרוריסטי לפי הדוגמאות הבולטות ביותר של הנאציונאליזם באירופה". 

שימו לב: בעיצומה של מלחמת העולם השניה, כאשר אפילו האצ"ל מניח את נשקו כדי לאפשר לבריטים להתרכז במאבק בגרמניה הנאצית, תוקף מי שעמד בראש האוניברסיטה העברית, מי שהיה מקור השראה ותומך גדול של "ברית שלום",  את אחיו היהודים, או זרם פוליטי ולוחמני בקרבם, ב...נאציזם, לא פחות ולא יותר.

בעיני, באופן מוקצן לשני הצדדים, משקף העמוד הזה של "המשקיף", - עשר שנים אחרי התפרקות שני האירגונים, שתי הבריתות, אשר ביניהן לא היתה שום ברית את ההבדל התהומי ביניהן.

מצד אחד אירגון יהודי פשרני, שקורא לדו-לאומיות בשלטון העתידי על ארץ ישראל, עד כדי התנגדות למדינה יהודית בלבדית, אירגון שנושא שם אופטימי, מפתה שלום,

מצד שני - גוף יהודי לוחמני, שקורא למאבק בכוח, באין דרך אחרת, כדי להגשים את הזכות היהודית לריבונות על הארץ הזו ולהקמת מדינה יהודית, אירגון שנושא שם כביכול, מתריס, אולי שלילי - בריונים.

ואולם בראשון לא היה כל כך שלום, ובשני לא היתה בריונות. הראשון היה עם הפנים לערבים, השני עם הפנים לעברים. הראשון מתבטל בפני הערבים, מחניף להם, מצדיק את לאומנותם ומבטל את הרצון היהודי להגשמה לאומית ולעלייה. הגוף השני קם כדי לעורר את הנוער העברי לקחת את גורלו בידיו, להיאבק ולהקריב למען עצמאות העם היהודי, למען יהיה העם היהודי ככל העם, עם מדינה, טריטוריה וצבא משלו.

השלום של "ברית שלום" הוא ויתור על הזכות היהודית השלמה, הוא ביטול הצדק והזכות של העם היהודי. שלום מדומה, אשליה של שלום.

הגוף השני נטל לעצמו שם מאוד שנוי במחלוקת, שם שהביא לו צרות צרורות, שם מתריס, אבל שם שמשמעו לוחמים, בריונים=לוחמים מימי בית שני, שאת רוחם כך סברו ולכך הטיפו יש להחיות במאבק לכינון מחדש  של העצמאות העברית.

אומר עוד, כי "ברית שלום" זכתה למקום מכובד בהיסטוריוגרפיה של תולדות היישוב, בעוד ש"ברית הבריונים" הושכחה ונשתכחה עד לפני שנים ספורות. וזאת כאשר, לעניות דעתי, ובמבט לאחור ממרחק עשרות השנים, אין ספק כי חשיבותה של "ברית הבריונים", השפעתה, השראתה, עלתה לאין ערוך על זו של "ברית שלום".

האבסורד הגדול הוא, שבאנציקלופדיה העברית תמצאו ערך גדול על "ברית שלום", בעוד אשר לא תמצאו ערך על "ברית הבריונים". ומי היה עורך האנציקלופדיה באותו זמן שיצא הכרך הרלוונטי? מי שהיה קשור ל"ברית הבריונים,, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל...

כך גם בלקסיקונים למיניהם "ברית הבריונים" יוק!

כמובן, היום בעידן האינטרנט והאנציקלופדיה המקוונת, הוויקיפדיה, יש ערכים על כל דבר, על כל נושא, על כל איש, וכמובן גם ערך גדול למדי על "ברית הבריונים".

ביבליוגרפיה של כל מה שנכתב ופורסם על "ברית הבריונים" תוכלו למצוא באתר האינטרנט "בית אבא", לזכרו ולהנצחתו של אב"א אחימאיר, שחלק גדול ממנו מוקדש ל"ברית הבריונים", כמחתרת האנטי-בריטית הראשונה בארץ.

אציין כי בין ששת כרכי הכתבים הנבחרים של אבי, הכרך השלישי מוקדש ל"ברית הבריונים". אני עצמי הוצאתי קובץ של מסכים ועדויות על הברית בשנת 1978 בשם "הננו סיקריקים".

======================== 

"ברית שלום" קמה ב-1925 חמש שנים לפני "ברית הבריונים".

בואו ניזכר בכמה תאריכים: 1917 הכרזת בלפור, 1920-21 פרעות של ערבים בירושלים וברחבי הארץ,  1922 חבר הלאומים מאשר את המנדט לבריטניה, במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, 1925 נוסדה האוניברסיטה העברית בהר הצופים, זאב ז'בוטינסקי מקים את התנועה הרביזיוניסטית, וקמה "ברית שלום".

ביישוב בארץ פועלות באותו זמן שתי תנועות מרכזיות "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה", אשר התאחדו ב-1930 למפא"י. העמדות שלהן עבודה עברית, התיישבות, ביסוס היישוב העברי, עלייה, והכל במגמה לבנות כאן חברה יהודית שונה מזו שבגולה. יוצאים מתוך הנחה שהערבים, הפלאחים, יקבלו בברכה את היהודים שיביאו קידמה ורווחה גם לילידים הערביים. 

אין מדברים בריש גלי על מדינה עברית, רק על חברה עובדת, מעמדית, צודקת, שבה אין כל כך מקום לערבים 

"ברית שלום" מצד אחד, וז'בוטינסקי מצד שני, מציגים חלופות לקו הדומיננטי-הסוציאליסטי בהנהגת היישוב. שתיהן "ברית שלום" ו"ברית הבריונים", וזה המשותף ביניהן הציעו לא להסתמך על הבריטים והבטחותיהם, או התחייבויותיהם,  כי אם לעשות פעולות עצמאיות, מאחורי גבם או נגדם.

כאשר גם בתנועה הרביזיוניסטית הצעירה הדברים יגעים, לא ננקטים מעשים של ממש, קם בתוכה האגף המכסימליסטי, דורשי המכסימום, מניפי דגל המרי בשלטון הזר הבריטי "האוקופנט הזר", כפי שקרא לו אבי.

שתיהן, "ברית שלום" ו"ברית הבריונים",  היו בריתות אנטי-בריטיות, ברית נגד הבריטים.

משמאל, "ברית שלום" שפעלה להתחבר אל הערבים, בניגוד לעמדת תנועת הפועלים ובן-גוריון, קראה לסמוך על שיתוף הפעולה והרצון הטוב של הערבים החיים בארץ, ולא על הבריטים,

מימין, "ברית הבריונים" שהאמינה בדרך הצבאית-ההפגנתית, בניגוד לעמדת ז'בוטינסקי, שהאמין כמעט עד 1939, שעדיין לא פסה התקווה שהבריטים יעמדו מאחורי מחוייבותם לציונות, אם לא שלל את דרך המאבק המחתרתי-צבאי, ואף נחשב למפקד העליון של האצ"ל.

ז'בוטינסקי קורא לרוויזיה בהנהגה הציונית (מכאן שם תנועתו הרוויזיוניסטית), במגמה ליישם את חזון הרצל ולהכריז בגלוי על מטרת הציונות. לשם כך ניהל כמעט עד יומו האחרון פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, ובעיקר מאמצים מדיניים מול לונדון, בעת שהמחתרות בארץ פעלו צבאית נגד המנדט ונגד שבירת ההבלגה על ההתנכלויות של הערבים ליישוב היהודי.

"ברית שלום" יוצאת נגד רעיון המדינה היהודית, מאמצת את עמדת אחד העם בדבר מרכז רוחני ותו לאו, קוראת למדינה דו-לאומית, ולמעשה מקבלת את כל העמדות והטענות של הערבים. כל גילוי של לאומיות יהודית זוכה למטח גינויים מצידם. שלא לדבר על פעולות ממש.

=========================

מי היו אנשי "ברית שלום"? אינטלקטואלים מהאוניברסיטה העברית וביניהם ארתור רופין, הוגו ברגמן,  רבי בנימין, גרשם שלום, ארנסט עקיבא סימון ועוד. מגנס, בובר, הנריטה סולד תמכו בה. מספר חבריהם אינו ידוע במדוייק, בין מאה ל-300 איש.

המטרה כלשונם ואני מצטט: "לסלול דרך הבנה בין עברים וערבים לצורות חיים משותפות בארץ ישראל על יסוד שיווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני הלאומים".

כלומר, מדובר בקבוצה של אינטליגנטים, אינטלקטואלים, שמרכזם בירושלים, מוצאם בדרך כלל מרכז אירופה, המוקד שלהם בהר הצופים, שנהפך למרכז רוחני, כמעט אנטי לאומי יהודי, חסיד של זכויות הערבים, אשר שוללים את הצהרת בלפור, מתנגדים לרוב יהודי ולעידוד העלייה. אפילו את פרעות תרפ"ט הם מצדיקים, כ"התקוממות התנועה הלאומית הפלשתינית".

אכן  1929 היא נקודת המיפנה, או כמו שמגדיר זאת ד"ר הלל כהן, מחבר הספר החדש שיצא עתה לאור תרפ"ט שנת האפס בסיכסוך היהודי-ערבי. 

1929, הפרעות המזוויעות שחוללו הערבים בחברון, בירושלים, בצפת, במוצא ועוד, מביאות לכך שכמה מתומכי "ברית שלום" נוטשים אותה בכעס. האכזבה מהשנאה הערבית, מהאכזריות הערבית, מהרצחנות הערבית, מביאה אותה להכרה, שאין לשים עליהם את יהבנו.

מנגד  משמשות פרעות תרפ"ט תמריץ, עידוד, להתפכחות בקרב חלקים ביישוב, ומיוחד בתוככי התנועה הרוויזיונסטית. תרפ"ט היתה התמריץ, הטריגר, שהביא להקמת "ברית הבריונים".

כמו "ברית שלום", גם "ברית הבריונים" מוקמת ומונהגת על-ידי אינטלקטואלים, כאן מדובר על שלייה מובהקת: אב"א אחימאיר, אצ"ג וייבין, ורעיונותיה נתמכים על-ידי פרופסור אחד מאותה אוניברסיטה עברית בהר הצופים יוסף קלוזנר.

מקורות ההשראה שלהם  ההיסטוריה היהודית, המרד היהודי ברומאים ומרד בר כוכבא, הקנאים, הבריונים הסיקריקים של בית שני. עם כל ההכרה שלא יצליחו לגבור על הכובש הזר הרומאי, עם כל מאות אלפי הקרבנות הם שמרו במאבקם נגד האימפריה הרומית על כבוד עם ישראל, הם הנחילו לעם זיכרון לאומי שנשמר באלפיים שנות גלות. 

מקור השראה נוסף - שירתם המתרוננת של שאול טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, יעקב כהן, זלמן שניאור, וכמובן אורי צבי גרינברג עצמו,  ועוד.

שלא כ"ברית שלום", "ברית הבריונים" כמעט לא היתה מאורגנת. נהו אחריה כ-50 צעירים, סטודנטים, תלמידי סמינרים בירושלים ובתל-אביב, אשר שתו בצמא את הרצאות ראשיה, שנסבו בעיקר על הנושא: תולדות שיחרור עמים בהיסטוריה, ועל ימי בית שני והמרד הגדול ברומאים.

השלושה  אחימאיר, אצ"ג, ייבין - הם יוצאי חלציה של תנועת הפועלים, שמבינים שדרכה, דרך ה,עוד-דונאם ועוד-עז", דרך המהפכנות המעמדית-סוציאליסטית, לא תוביל למהפכנות לאומית, לחיזוק היישוב ולא להשגת המטרה הציונית, ולהגשמת החזון ההרצליאני, מדינה יהודית.

הם מביאים לנוער בארץ ובמזרח אירופה את בשורת הציונות המהפכנית, זו שלוקחת את גורלה בידיה, ונאבקת ב"כובש הזר" הבריטי, כפי שהם עצמם הגדירוהו, אך דוחקים הצידה את הבעייה הערבית, שההתמודדות עימה בוא תבוא לאחר שהבריטים יעזבו את הארץ.

עיקר פועלם היה אפוא הפגנתי נגד השלטון הבריטי, ותעמולתי נגד הרוחות ה"ברית שלומיות" כלשונם, הרוחות הפאציפיסטיות, שרווחו ביישוב ובאוניברסיטה.

============================

מנגד "ברית שלום", אפשר לומר, היתה האנטי-תזה של "ברית הבריונים". ניהלה תעמולה נגד הרוח הקרבית שהפיחו "ברית הבריונים" והנוער הבית"רי, הם מארגנים סימפוזיונים, כנסים, בעיקר באוניברסיטה העברית מעוזם, שבהם העלו על נס לא את ההתעוררות הלאומית היהודית, כי אם את ההתעוררות הלאומית הערבית.
הם בירכו על כך שארץ-ישראל היא מולדת לשני העמים, ולכן צריכה לקום פה מדינה דו-לאומית. הם אף הרחיקו לכת ואמרו, כי מדינה כזו תשמש דוגמא לאנושות כולה, כיצד פותרים סיכסוכים לאומיים בדרכי שלום.

הם מוציאים לאור מינשרים וחוברות כמו זו של הנס קוהן על "תולדות התנועה הלאומית הערבית", היא מוציאה לאור כתב עת בשם "שאיפותינו", כלומר השאיפה לדו-קיום יהודי-ערבי בארץ, שהקורא בה מתפלא על חוסר ההבנה, התמימות שעולה בין השורות ומתוך המאמרים הפאציפיסיטיים, והחנופה לערבים, שבסך-הכל בזים להם, מלגלים עליהם.

ארנסט סימון כתב ב"שאיפותינו", כי "הציונות היחידה האפשרית מטרתה חידושה התרבותי של היהדות תוך כדי יצירת מרכז יהודי רוחני בארץ-ישראל הדו-לאומית על-ידי ויתור מפורש על רוב יהודי ועל כינון מדינה יהודית". הוא יצא בהמשך נגד "תקוות מדיניות שהן בגדר התבוללות קולקטיבית בשאיפתן לנורמליות כוזבת" ונגד ,הציונות של הכוח והמדינה, שהיא נסיגה היסטורית".

בעוד הם משבחים את הלאומיות הערבית, מתרפסים כלפיה, הם קוראים ללאומיות היהודית "שובניזם יהודי".

אבי המנוח מפרסם באפריל 1931 מאמר מלגלג על "שאיפותינו", תחת הכותרת "שאיפותיהם", כשהוא מציין את שאיפתם של אנשי "ברית שלום" - "להגן על הכבשה הערבית מפני הזאב היהודי". הוא כותב: "אם השלום הוא פסגת השאיפות, הרי קל להשיגו צריך רק לוותר על הציונות, על חזון שיבת ציון, על היעודים הנצחיים של  עם ישראל"...

הוא מבקר את מה שהוא קורא "ההתרפסויות של המתבוללים מהסוכנות ושל הגלותיים מן האגודה", (קרי "ברית שלום"), ומלגלג על כך ש"ברית שלום" - "מברכת על הרעיון של הקמת אוניברסיטה מוסלמית בירושלים".

מעבר לחילופי מהלומות מילוליות בין שני האירגונים, זה מעל דפי "שאיפותינו", וזה מעל דפי ביטאונו "חזית העם", היתה גם התנגשות של ממש ביניהם, והיא התרחשה באוניברסיטה העברית, בהר הצופים, בפברואר 1932.

המשפטן היהודי-אנגלי, פרופ' נורמן בנטביטש,  - שלפני פרעות תרפ"ט כמעט חוסל כשנורה ברגלו על-ידי ערבי, וסלח לו כמובן ברוח "ברית שלום" ובכן אותו פרופ' בנטוויטש עמד לקבל קתדרה למשפט בינלאומי בהר הצופים ולהרצות על "ירושלים עיר השלום". 

מסתבר, שלמרות הלכי הרוח היוניים שנשבו מן הפרופסורים והמרצים, רובם תומכי "ברית שלום", לא כל הסטודנטים נהו אחריהם ולא קיבלו את דעתם הפוליטית. בעידודה של "ברית הבריונים" -  ואב"א אחימאיר בראשה - הם משבשים, "מפוצצים", את הטקס החגיגי.

"לא קתדרה לשלום בינלאומי דרושה לנו עתה, כי אם קתדרה לצבאיות יהודית" הם קראו וזרקו כרוזים ואפילו פצצות סרחון, שגרמו לכך שהטקס נקטע, ונגיד האוניברסיטה מאגנס הזעיק אל האולם שוטרים שעצרו כמה מן הסטודנטים. את הכרוזים ניסח בנציון נתניהו. את פצצות הסירחון הכין אחיו, אלישע נתניהו.

אחד מראשי "ברית שלום", רוברט וולטש, כתב לימים על ההפגנה, כי "סטודנטים לאומנים סידרו הפגנה נגד בנטוויטש". הוא אף מגן על עיתון גרמני בשם "וואלטבינה", שקרא למפגינים בירושלים "היטלריסטים, היטלר בירושלים". וולטש הגיב במאמרו: "זו אינה ראייה לאנטישמיות" .

לעומתו פרופ' הוגו ברגמן, מנהל הספרייה הלאומית, בשיחת רדיו שקיים עם חיים גורי ב-1971, הודה בהגינות: "התלמידים האלה שהפגינו נגדי - צדקו. ההיסטוריה הצדיקה את המתנגדים שלי, וכמובן לאור מה שקרה כשהיטלר עלה לשלטון, לאור הרבולוציה הזאת, צדקו מכסימליסטים שלא היו מוכנים לתת איזה שהוא ויתור לערבים, ורצו את המכסימום".

מרחוק שיבח ז'בוטינסקי את האוואנטוריזם, התעוזה,  של הצעירים המפגינים ואת הרוח החייה מאחוריהם אב"א אחימאיר, אותו הוא מכנה "מורנו ורבנו".

=========================== 

נחזור רגע לתרפ"ט- 1929:

זו השנה, אלה המאורעות, שהיו בין השאר גם ציון דרך לגבי שתי הבריתות.

מצד אחד תחילת שקיעתה של "ברית שלום", מצד שני ראשית עלייתה של "ברית הבריונים".

"ברית שלום" שוקעת, כאשר אפילו ברל כצנלסון מכנה אותם "תלושים", בגלל קריאתם לוותר על הדרישה לרוב יהודי, ובגלל סלחנותם לפורעים הערביים, עד כדי האשמת הנוער הלאומי היהודי באחריות לפרוץ המהומות.... היו אף כאלה שכינו אותם: בוגדים.

יש כאלה שדוקא מקצינים את עמדתם. אחד מהם הוא ד"ר מאגנס, שלאחר הפרעות מנהל מו"מ עם יוזמם הנודע-לשימצה, המופתי חאג' אמין אל חוסייני. והנה תאורו הכנה של מאגנס את המו"מ אני מצטט את מחקרו של מנחם קאופמן, המובא בספר חדש שיצא עתה לאור: "קו האש והחריש, 150 שנות הסיכסוך על ארץ-ישראל", מאת ד"ר יובל ארנון-אוחנה:

שימו לב לדברים: "המופתי דרש את ביטול הצהרת בלפור. מאגנס הסכים. המופתי דרש ויתור על ההבטחות שניתנו לתנועה הציונית בכתב המנדאט מ-1922. מאגנס הסכים. המופתי קבע כי פלסטין אינה אמורה להיות מקום למדינה יהודית או פלסטינית, אלא רק למדינה דו לאומית. מאגנס הסכים. חאג' אמין דרש להגביל את עליית היהודים לארץ, ולהנציח את הרוב הערבי. מאגנס הסכים.

"הוא הסכים גם כי המועצה המחוקקת שתקום בארץ תנהג אך ורק על פי הכרעות הרוב, דהיינו רוב ערבי, וכי האפשרות היחידה של היהודים למנוע החלטות כנגדם, תהיה רק זכות וטו, אשר תימצא בידי הנציב העליון לבדו".

ובהמשך המסמך:  "לאחר שנאות מאגנס לקבל את כל דרישותיו של המופתי, יצא פילבי המתווך הבריטי שהתאסלם אל ידידיו הערבים, כלומר אל המופתי, ושב מאוכזב: "חאג' אמין אינו מרוצה, כי קיים עוד קושי: השפה העברית. המופתי דורש שתוותרו על השפה העברית"...

לדרישה הזאת נמנע גם ד"ר מאגנס, נשיא האוניברסיטה הנושאת בשמה את המלה "העברית", להסכים...
הנה לפניכם דוגמא עד כמה הרחיק לכת בעמדותיו התבוסתניות אחד מראשי דבריה של "ברית שלום", או הזרם ה"ברית שלומי", ואתם מבינים שגם רבים חבריו, אלה שדגלו בדו-קיום, אמרו לעצמם: עד כאן.

ובכן, "ברית שלום" מוסיפה להתקיים למעשה עד 1933, אך רבים מאישיה נוטשים אותה, בעיקר לנוכח הפרשנות המתונה שהיא נותנת לפשעים שביצעו הערבים בשכניהם היהודים. במפא"י אפילו אוסרים על החברים להצטרף אל "ברית שלום".

============================ 

מנגד, לאחימאיר וחבריו ברור, שאי אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים. אי אפשר שיחזרו על עצמם אירועים כאלה, ואי אפשר לסמוך עוד על "ממשלת חברון", כפי שהם כינו בכרוזיהם את השלטון הבריטי, שכמעט לא נקף אצבע ולא מילא חוברתו הריבונית להגן על האוכלוסין שתחת שלטונו. אי אפשר גם שליהודים לא יהיה נשק ולא ילמדו להתגונן.

לא במקרה הם אימצו כסיסמתם את סיסמת "השומר" משירו של יעקב כהן, "בריונים" מ-1903: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".

דרושים לנו גיבורים ולא קדושים, הדרך להגשמת הציונות תעבור על גשר של ברזל ולא על גשר של נייר אלה היו סיסמאותיהם. ובלשונו של אבי: "הגאולה האמיתית לא תבוא כל עוד לא יקום גשר הברזל, שעליו יעשה דרכו המשיח. לא נתעסק בתיקון החברה, בשיכלול הפרט. מקבלים אנו את האדם כמות שהוא. נפתח בצעירינו את חוש האדם באשר הוא אדם, כפי שהוא מצוי אצל בני העמים הבריאים, ואשר טושטש אצלנו במשך 1800 שנות הגלות".

גשר ברזל של אחימאיר מזכיר את "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, וגם את "קיבצו ברזל", נשק, ברומן "שמשון" שלו. ואולי גם את "כפת ברזל" של ימינו...

חייה של "ברית הבריונים" היו אפוא קצרים יותר מאלה של "ברית שלום", כי אנו מגיעים לשנת 1933, שהורידה את המסך על שני האירגונים.

"ברית שלום" פשוט דעכה, רעיונותיה ההזויים לא נקלטו, כי היו מנותקים כליל מהמציאות המזרח-תיכונית. הם התיימרו להכיר את הערבים, להבין אותם, רצו להתקרב אליהם ובעצם לא הבינו כלום. המאורעות הקשים טפחו על פניהם.

יתר על כן, ניתן היה לצפות שיהיו לה תומכים בצד הערבי לפחות, ולא כך היה. הערבים בכללם דחו אותה, ולא הקימו אגודה מקבילה, ערבית. היו שקראו להם "בוגדים" בעוד אשר ל"ברית הבריונים" היו שקראו "פאשיסטים".

"ברית הבריונים" נגמרה במכה אחת, כאשר נפלה קרבן לעלילת רצח ארלוזורוב, מבכירי מפא"י, העלילה שהוטחה באנשיה, כדי לשים קץ לפעילותה, כדי לנקום בה על דרכה שהרגיזה את השאננים בציון, גם במפא"י השלטת ביישוב.

אציין כי ארלוזורוב היה רחוק מעמדות "ברית שלום", בניגוד לכמה מראשי השמאל שאהדו אותן כמו חיים וייצמן, שהתנגד להכרזה על מטרת הציונות שהיא הקמת מדינה יהודית,  ואפילו ברל כצנלסון בפרק זמן מסויים.

ארלוזורוב - אעז ואומר אפילו היה קרוב במידה מסויימת לעמדות הרוויזיוניסטים, כאשר כתב לוויצמן שלנוכח האכזבה מהבריטים, אולי יש לכונן שלטון מהפכני יהודי, כלומר להפסיק לסמוך על המנדטור.

לא כאן המקום להתעכב על פרשת ארלוזורוב, אך אציין כי במקביל למשפט הזה נפתח משפט הנאשמים בהקמת אגודה לא לגאלית, קרי "ברית הבריונים", ואחימאיר שזוכה מאשמת הרצח, נדון ל-21 חודשי מאסר על הנהגתה. חברים נוספים נדונו לעונשי מאסר קצרים יותר.

===============================

בשמונה שנותיה, "ברית שלום" לא הצליחה לעשות נפשות לרעיונותיה. אם כי הרעיונות שלה, בצורה זו או אחרת, התגלגלו בשנות השלושים והארבעים אל אירגונים חליפיים, קיקיוניים, שקמו בעקבותיה כמו "קדמה מזרח", "איחוד". ואפילו היום יש מי שרואה את "שלום עכשיו" כממשיכת "ברית שלום" ומעלים על נס את ניסיונות ההתקרבות לערבים, תוך עשיית כל הוויתורים רק בצד הישראלי.

"ברית הבריונים" התגלגלה מאמצע שנות השלושים  ונהפכה למעשה לאצ"ל. הרעיונות שלה, המעשים ההפגנתיים שלה, ללא אלימות וללא נשק, עלו שלב למאבק כוחני, למרד מחתרתי של ממש. המרי של ברית הבריונים נהפך למרד של האירגון הצבאי הלאומי.

בהרצאה חודש לפני מותו אמר אחימאיר, שהיה איש הומני, אינטלקטואל, אוהב עמו ומבקר חריף של הסוציאליזם ובקומוניזם, כי אילו היה אסקימוסי, היה נלחם למען זכויות האסקימוסים. ועוד אמר, כי אילו רבש"ע היה מתייעץ עימו בששת ימי הבריאה, היה מציע לו דרך אחרת  להקמת מדינות, ארצות ועמים רק לא דרך הלחימה ושפיכות הדמים. אבל מה לעשות והוא לא התייעץ עמי... וגו'.

מכאן המסקנה שלו, כהיסטוריון, המסקנה של אורי צבי גרינברג כמשורר, והמסקנה של יהושע ייבין כסופר כולם לא אנשי אירגון, לא מנהיגים ביסודם שאין ברירה אלא להתנהג כעמים אחרים שהשיגו עצמאותם במאבק, בהקרבה, בשפיכות דמים, בסבל ומאמרים.

אזכיר בקצרה כמה מהפעולות ההפגנתיות הנוספות של "ברית הבריונים":

*ההפגנה נגד שילס ראשית המרי בשלטון הזר הבריטי, 9 באוקטובר 1930.
* התקיעות ליד הכותל כל שנה החל בתרצ"א על-ידי משה סגל, במוצאי יום כיפור
*הפעולה נגד מיפקד האוכלוסין נעשתה ברחבי הארץ ב-1931
*העברת עולים דרך גבול מטולה
* הורדת הדגלים הנאציים הן בירושלים והן ביפו, מאי 1933
ועוד ועוד.

כל פעולה לוותה בתעמולה, כרוזים, מאסרים, העמדה לדין, כאשר את הביטוי הנרחב לכל זה נותן ביטאונם, ביטאון הסיעה המכסימליסטית בתנועת הצה"ר "חזית העם".

===============================

ברצוני לסיים בשתי נקודות ולהביא דברים בשם אומרם:

החוקרת גב' שושנה ברי-אישוני כתבה ב-1985 מכתב לפרופ' שמואל סמבורסקי, מאנשי ברית שלום", ואז עמד בראש האקדמיה הלאומית למדעים, מספרת לו על מחקרה על אב"א אחימאיר ומוסיפה:

"יש חומר רב המעיד על יחסו של אב"א אחימאיר ל'ברית שלום', אולם אין כל כך הרבה חומר, המעיד על יחסה של 'ברית שלום' ל'ברית הבריונים' ולאב"א אחימאיר. הייתי מעוניינת, על כן, לשמוע ממך מה היתה ההתייחסות ב'ברית שלום' אל הקבוצה הנגדית, המנוגדת לה 'ברית הבריונים' ואב"א אחימאיר. כמו כן הייתי מעוניינת לשמוע מה ההתייחסות שלך, כאדם שהיה מאנשי 'ברית שלום' אל 'ברית הבריונים' מתוך הערכה לאחור ממרחק הזמן".

פרופ' סמבורסקי השיב בכתב ידו: "לדאבוני לא אוכל לתת לך מידע על נושא זה. בשנים בהן הייתי פעיל בברית שלום התפלמסתי עם אנשי מפא"י והפועל הצעיר על יחסם האדיש או העויין לבעיית יחסנו אל הערבים, הן בוויכוחים והן בהתכתבויות, למשל עם ביילינסון ולופבן. על ברית הבריונים קראתי בעיתונות, ועם אבא אחימאיר לא נפגשתי אף פעם.

"את הלאומנות הקיצונית של ברית הבריונים כמובן דחינו כולנו, אבל זו היתה עבורנו תופעה מקבילה לתנועות דומות בארצות אחרות, דוגמת הפשיזם. מה שצער אותי ועורר את זעמי היה יחסם של הסוציאליסטים ואנשי תנועת העבודה לערבים, היעדר נכונות להתפשרות עם התנועה הלאומית הערבים ודו-קיום אתם.

"נ. ב.: אולי תמצאי משהו בחוברות 'שאיפותינו' על ברית הבריונים... כל העניין הוא היסטוריה רחוקה. בשנת 1937, כשנתפרסמה הצעת ועדת פיל להקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, במזרח הים התיכון, הצטרפתי לדוגלים ברעיון מדינה משלנו, ולו קטנה".

=========================== 

ולבסוף כיוון שאולי לא הייתי כל כך אובייקטיבי במהלך דבריי - אביא ציטוט ממאמר "אובייקטיבי", שפירסמה שרה שטרסברג-דיין, ממכון שכטר למדעי היהדות, בקובץ המחקרים על "ברית שלום והציונות הדו-לאומית", בעריכת עדי גורדון, 2008.

כותרת המאמר: "ציון מלכות שמיים או  מלכות ישראל? בין 'ברית שלום' ל'ברית הבריונים'". החוקרת מציינת כי הן ייצגו שתי שאיפות מנוגדות אבל משלימות ביניהן מבחינה דיאלקטית להיות ככל הגויים או להיות אור לגויים.

"ככל הגויים" זו ברית הבריונים. "אור לגויים" זו ברית שלום.

"חשוב לציין כותבת שטרסברג-דיין שמעבר לעימות הפוליטי והפרגמטי, ניתן לזהות בעמדותיהם של כל אחת מהקבוצות נקודות משיקות לעמדת הקבוצה היריבה... אנשי שתי הקבוצות לא היו לדעתי פוליטיקאים, אלא אינטלקטואלים בזירה הפוליטית, שפעלו מתוך תחושה עמוקה ביותר של אהבה לעם ישראל ואחריות מכסימלית להמשך קיומם של העם ושל היהדות ולתחייתם בארץ-ישראל, שמרבית חברי הקבוצות הנדונות האמינו כי קיימת זיקה נצחית בינה לבין העם היהודי.

"מרביתם האמינו גם שהאדם היהודי אינו מסוגל להגשים את עצמו בשלמותו אלא בארץ-ישראל. גם כשאנשי 'ברית שלום' לא הגיעו לשלילה מוחלטת של הגולה...

"אצל חברי שתי הקבוצות גם יחד ניתן לזהות את את עקבותיו של 'מיתוס הגלות והגאולה', המיתוס המשיחי, שהיה לדעתי הבסיס המשותף להגות הציונית של אנשי שתי הקבוצות. אצל כולם פעם להט משיחי, מודע לעצמו: גאה ומפורש אצל ה'בריונים', ואצל בובר מעורפל, מושמץ ומותקף לעתים קרובות, אבל לטעמי חי בנפשם של אנשי 'ברית שלום' כגרשם שלום למשל, שלחמו להפריד בין ציונות ומשיחיות, כי חששו שהמשיחיות תכשיל את הגשמת הציונות".

ועוד היא כותבת: "מתוך רעיון הגאולה שבו מימדים רבים, הדגישו 'הבריונים' את הממד ההיסטורי-פוליטי-ארצי של התקווה לחידוש ימיה של מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל, ובהשפעת מקורותיה החיצוניים של  הלאומיות האירופית של זמנם דרשו לחדש את ערכי הכוח והגבורה של העבר היהודי המקראי הקדום ושל ימי המרד הגדול...

"לעומתם הדגשיו הוגי 'ברית שלום' את המימד האוטופי-מוסרי של תקוות הגאולה של האנושות כולה על-ידי תחייתם הרוחנית של היחיד היהודי ושל התרבות היהודית בארץ-ישראל...

"טעותם העיקרית של אנשי 'ברית שלום' היתה, שהם לא קראו נכונה את שאיפתו-כמיהתו של רוב היישוב להקמת מדינה יהודית ריבונית, המסוגלת להבטיח את המשך קיומו של העם בכוחות עצמה. ואפשר שטעותם העיקרית של ה'בריונים', שהבינו נכונה את רצונו זה של רוב העם, היתה בהתעלמותם מרגש הייחוד המוסרי ומהייעוד האוניברסלי, או בדחיית מימושם לאחרית הימים".

נדמה לי שחסד עושה הכותבת, שרה שטרסברג-דיין, עם 'ברית שלום", בניתוח המאוזן הזה, כאשר רואים, והוכחנו זאת, כי "ברית שלום" חיה ופעלה בעולם של הזיות, בעוד אשר "ברית הבריונים" היתה עם שתי רגליה על קרקע המציאות, השפיעה על התנועה שבמסגרתה פעלה, התנועה הרוויזיוניסטית, על שתי המחתרות הלוחמות שצצו מבין שורותיה האצ"ל ולח"י השפיעה על הנוער בכלל, ועל גיבוש הרצון הלאומי והכוח הצבאי, בכלל.

רק שאת "ברית הבריונים" כמעט השכיחו בהיסטוריוגרפיה הציונית, בעוד ש"ברית שלום" אינה נעדרת מאף מחקר ומאף ספר לימוד. אולי כי המלה "שלום" עדיפה על המילה "בריונים".