ברית הבריונים - קורות

הברית נגד הבריטים

על "ברית הבריונים" ורעיון המרד בשלטון הבריטי בארץ-ישראל * ל-1 בפברואר 1944 קדם ב-14 שנה תאריך משמעותי לא פחות, ה-9 באוקטובר 1930, עת הפגינו צעירים יהודיים מול מלון "פלטין" בתל-אביב נגד סגן שר המושבות הבריטי * מרד השריקות והציפצופים, ההפגנות והמאסרים, בשנות השלושים - לעומת ההתקפות בנשק וברימונים, הפצועים והחללים, בשנות הארבעים.

בראשית שנות השלושים נתקלו שלטונות המנדאט הבריטיים בניצני מרד יהודי בארץ-ישראל. לראשונה קמו צעירים יהודים למחות, להפגין ולפעול באופן ישיר נגד שלטון זר, שהחל מפר באופן שיטתי את הבטחותיו לעם היהודי, לכונן לו בית לאומי. אף כי קשה לדבר על הצעירים הללו כהתארגנות לכל דבר, הנה הם פעלו כקבוצה שנטלה לעצמה את השם "ברית הבריונים". בכנס לציון ששים שנה להכרזת המרד בבריטים על-ידי האצ"ל (16-17.3.2004) הקדישו מארגניו את ההרצאה הראשונה לנושא: "ברית הבריונים" ורעיון המרד. היה בהחלטה זו, בראש וראשונה, מעשה של תיקון עוול, אבל גם הכרה, שניתנה במעמד כנס החוקרים החשוב שאירגנו מוסד הרצל באוניברסיטת חיפה, מכון ז'בוטינסקי בישראל וברית חיילי האצ"ל, לקבוצה המחתרתית הראשונה שפעלה בארץ נגד הבריטים,  וכן תיקון עוול היסטורי מתמשך.

היה בכך גם מעין תשלום חוב מוסרי בן למעלה משבעים שנה לאבי, ד"ר אב"א אחימאיר, לאורי צבי גרינברג, לד"ר יהושע ייבין, ליוסף כצנלסון, לד"ר משה הר-אבן ולכמה עשרות צעירים, שנהו אחריהם אל המהפכה הגדולה, המחשבתית בעיקר, שחוללו בתחילת שנות השלושים, כאשר הפרו את השקט והשאננות מול הגורם הערבי וביחסי היישוב היהודי עם המנדאטור הבריטי. הם קמו כדי לומר: די בדיבורים, כי "שקט הוא רפש" כמאמר ראש בית"ר, הגיעה עת המעשים והפעולות. אמרו ועשו!

מארגני הכנס החליטו נכון בכך שפרשו אותו לא רק מ-1944 ואילך, אלא גם מתחו אותו אחורנית אל סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, אל "ברית הבריונים" שקדמה, מבחינה כרונולוגית בראש וראשונה, למלחמת האצ"ל על כל היבטיה. מכל חבורת "הבריונים" (במרכאות), שכלל לא היו בריונים (בלי מרכאות) אותה חבורת ציונים מהפכנים, שראשונים היו להניף דגלי מרד בשלטון הזר, להפגין נגדו, לפעול באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, ואף לשלם על כך, כצפוי, בסבל אישי, גופני ונפשי רק שלושה-ארבעה מהם  נותרו כיום בחיים - משה סבוראי, בנימין זרעוני, רחל דבירי - והם בני תשעים ומעלה.

באומרי "תשלום חוב", מתכוון אני לכך, שמרד האצ"ל, מלחמת האצ"ל בצבא ובמשטרה הבריטיים, שהפסלת חנה אורלוף המחישה אותו היטב ביצירתה המרשימה המוצבת מול משטרת רמת-גן גור אריות קטנטן נושך ומכאיב לאריה הגדול  אותו מרד גדול שנמשך ארבע שנים, עד להשגת המטרה שלשמה הוכרז - האפיל על המרד ה"קטן", שקדם לו ב-14 שנה. מרד בלי נשק, בלי חומרי חבלה, אך עם פצצות סרחון, עם משרוקיות וצבע מרד קטן, אבל נועז. זכותו העיקרית היא בראשוניותו, בנחשוניותו. זה היה המרד שקדם להמרד, בהא הידיעה, ואת נס המרד הזה הניפו מי שהחוקר ד"ר אברהם קורדובה הכתירם כ"אינטלקטואלים ללא פשרה בחיים הפוליטיים".

פגישה על כוס תה

 לעומת התאריך של 1 בפברואר 1944, המוכר, שאותו ציינו בכנס החוקרים, זה היום שבו הודבקו על קירות בתים בתל-אביב ואולי גם בערים אחרות הודעות המרד, אותו כרוז היסטורי שניסח בדקדקנות, בפרטנות, באמונה ובאומנות, מנחם בגין, מפקדו הטרי של האירגון ישנו תאריך קודם, 9 באוקטובר 1930. באותו יום בוצע האקט הראשון שנשא אופי מרדני כנגד השלטון הבריטי.

התאריך הזה אינו בנמצא בספרי הלימוד להיסטוריה, או בקורות העתים של תולדות היישוב. הוא לא בנמצא בספרות ה"רשמית", וכמעט אינו אומר כלום לחוקרי התקופה. יש מסמך המעיד על כך - הזמנה מטעם עיריית תל-אביב, שבה נאמר: "עירית תל-אביב מתכבדת להזמין את כבודו לפגישה על כוס תה, לכבוד סגן המיניסטר למושבות ד"ר שילס שתערך ביום חמישי י"ז תשרי תרצ"א, 9.10.30, בשעה 4.30 אחה"צ בדיוק באולם מלון פלטין".

במלים אחרות: ראשי העיר העברית הראשונה ועימם ראשי היישוב עורכים קבלת פנים, שכולה חנופה, לנציג הרם של ממשלת בריטניה, כאילו לא נרצחו יהודים בחברון, במוצא, בצפת, כאילו הכל כשורה ביחסי היישוב והמנדאט וביחסי יהודים וערבים.

מה ארע לאחר אותה "פגישה על כוס תה" עם סגנו של שר המושבות הבריטי, הוא לורד פאספילד, הוא סידני ווב מראשי הלייבור? עם צאתו של האורח הבריטי רם המעלה, נציג הוד מלכותו היושב על כס השלטון בלונדון הרחוקה, מפתח המלון, הניצב בפינת הרחובות נחלת בנימין- אחד-העם,  לב תל-אביב באותם ימים, נערכת לו קבלת פנים נוספת, שונה לחלוטין, על-ידי כשלושים צעירים. בתחילה נדמה היה שבאו אף הם לכבדו בתשואות של חנופה, והנה הם פורצים בקריאות "בוז", מצפצפים במשרוקיות, משמיעים קריאות למען זכות העלייה היהודית החופשית, ושרים "התקווה". מחזה מביך לאורח ולמארחיו, מעשה שלא היה לו תקדים ביחסי היישוב היהודי והשלטון הבריטי מאז ראשית המנדאט.

המשטרה, מופתעת תחילה, אפילו המומה, מתעשתת עד מהרה, נכנסת מיד לפעולה ומטפלת במפגינים באלימות, מפזרת אותם באגרופים ובאלות. כמה מהצעירים, משתתפי ההפגנה, נלקחים בכוח למעצר, כבולים בידיהם, ולאחר מכן למשפט. הם היו אסירי ציון הראשונים לאחר מאסרם בעכו של זאב ז'בוטינסקי וחבריו, מגיני ירושלים, ב-1920. אגב: ראש עירית תל-אביב, מאיר דיזנגוף, העיד במשפט המפגינים נגד שילס, כי משתה התה לכבוד סגן שר המושבות נערך לא לפי החלטת העיריה, כי אם לפי פקודת הממשלה הבריטית.

את ההפגנה מלווה גם כרוז שפורסם והופץ בשם "הנוער הלאומי" נגד ד"ר שילס. הוא מוגדר בו כ"בא כוחה של ממשלת חברון", "ממשלת הדמים". כך כונתה הממשלה הבריטית בעיתון הרוויזיוניסטי-מאכסימאליסטי "חזית העם" ובכרוזי "הבריונים", "הנוער הלאומי"-הבית"רי, מאז פרעות תרפ"ט. בכרוז נאמר, כי אותה ממשלה ואותו ד"ר שילס, נציגה, באו כלשון הכרוז - "לכרות קבר לציונות, לתקומת עם ישראל, להקים פה פרלמנט ערבי, הצעד הראשון לעצמאות הערבית ולעבדות היהודית בארץ". והכרוז, כמו כרוזים נוספים, מסתיים במלים: "תחי מלכות ישראל בציון".

כעבור שלושים שנה, ב-1960, מפרסם האיש שעמד בראש המפגינים, אב"א אחימאיר, מאמר שכותרתו "ההפגנה נגד שילס", בעיתון "חרות", וכותב שהיתה זאת ההפגנה הציונית הראשונה נגד השלטון המנדאטורי. הוא מסכם במלים אלה: "לימים נשתכחה ההפגנה נגד שילס מלב הבריות, שכן ההיסטוריה הציונית נכתבה והלכה על ידי אלה שלא האמינו במלכות. ואולם עוד בוא יבוא היום בו יידעו היסטוריוני אמת וצדק להעריך נכונה את פעולת 'ברית הבריונים', שלא כהערכת משכיחיה".

אב"א אחימאיר כמובן אינו אובייקטיווי לגמרי, לא במאמרו זה ולא בהתבטאויות אחרות שיצוטטו להלן, בנושא המרד שהוא יזם, אבל חשובה מאוד עדותו האישית ולא פחות מכך - הערכתו כהיסטוריון. חוסר האובייקטיוויות מצידו התבטא, לדעתי, דוקא בצניעותו היתרה ובהצנעה-מתוך-ענווה של התפקיד ההיסטורי שמילא יחד עם חבריו ותלמידיו, בהעלאת רעיון המרד אל מרכז סדר היום היישובי ובמיוחד זה של התנועה הרוויזיוניסטית.

הזרם המאכסימאליסטי 

מבחינה פוליטית, הם היו הזרם המאכסימאליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית. פעילותם הפוליטית הפנים תנועתית, יחסיהם עם ז'בוטינסקי ושאר מנהיגי הצה"ר זהו נושא לדיון בפני עצמו, שלא נתעכב עליו כאן. נזכיר רק שז'בוטינסקי חולק מחמאה נדירה, יוצאת דופן, לאחימאיר על פועלו וסבלו: "מורנו ורבנו". זה נאמר במאמרו "על אוואנטוריזם",  בעקבות ההפגנה בהר הצופים בפברואר 1932. אוואנטוריזם לאמור, תעוזה, מילה שאין מתאימה יותר ממנה לתאר את מעשי ה"בריונים", והוא, ז'בוטינסקי, במאמרו זה מציין, כי "עדיין מעטים בארץ ישראל המוכנים לאוואנטורות, אך מספרם יילך ויגדל, והישגיהם יגדלו גם בכוח וגם בחשיבות".

אם לחזור לאב"א אחימאיר, ובכן מדובר באדם, שהיה גם הוגה דעות ציוני וגם היסטוריון, גם מטפח אווירה ציונית מהפכנית, לפחות בתנועה הרוויזיוניסטית ובבית"ר, וגם מלהיב צעירים בית"ריים, תלמידי סמינרים, נוער לאומי, למעשים מרדניים שלא עלו בקנה אחד עם האווירה הפאסטוראלית, אווירת ה"סאטיספאקטורי", כלשונו, שהיתה נוחה להנהגה הרשמית של היישוב. על כך הוא משלם מחיר אישי, במאסרים בבתי הכלא המנדאטורים, ביפו, בירושלים ובעכו.

בחוברת משנת 1953, שהוציא לאור מכון ז'בוטינסקי על "ברית הבריונים", חוברת שלמעשה נכתבה בידי אחימאיר, נאמר על תפקיד הכלא: "הנוער הציוני, שחונך על תורותיהם של א. ד. גורדון ו-י. ח. ברנר, לא היה מסוגל להילחם או לשבת בסוהר. הבית"רים התאמנו בתרגילי סדר, דבר שיש לו חשיבות לגבי צבא לעתיד, אך לא לחיי ההווה של אותה תקופה. את הנוער הזה היה צריך להוביל ממלון 'פלטין' בתל-אביב לבית הסוהר ביפו 'גן הילדים' למהפכנים. היה זה צעד ראשון בחינוך הנוער למלחמה פוליטית. עד אז לא התנגש הנוער הציוני בשוטרים, ולא ישב בכלא. ניתנה פקודה מפורשת: להיאסר ולא להימלט מן השוטרים! הוראה זו באה הן כדי לתת לצעירים הזדמנות לטעום טעם ישיבה בסוהר, והן לשם ניצול העניין לצורכי תעמולה לכשייערך המשפט".

העלמת ההפגנה נגד שילס, לא היתה נחלת חוגי השמאל בלבד.

פולמוס עם חיים לנדאו

אצטט שני מכתבים למערכת, למערכת עיתון "חרות", שכותב אבא סיקרא, הלא הוא אב"א אחימאיר כמובן: בדצמבר  1960 הוא מפרסם מכתב גלוי למפקדת בית"ר ברמת-גן, ואני מצטט: "לנגד עיני 'צהר', בטאון מעוז בית"ר רמת-גן, ובמדור תאריכון מחודש תשרי נודע לכל בית"רי תאריכי הלידה של הסופר הסקוטי ולטר סקוט, הקומפוזיטור ההונגארי פרנץ ליסט ועוד ועוד. ישנם גם תאריכים ציוניים, כגון תאריך הלידה של אוסישקין ותאריך יסוד 'השומר'. ברם, תמה אני על שעורכי התאריכון פסחו על העובדה, שבחול המועד סוכות דנא מלאו שלושים שנה להפגנה נגד שילס, ההפגנה שפתחה את המלחמה בשלטון המנדאטורי הזר. תאריך זה לשוא יחפש הקורא בביטאון הבית"רי".

ובמכתב נוסף, כעבור שנה, שנושא את הכותרת: "ברית הבריונים יוק", מבקר אחימאיר את ח"כ חיים לנדאו, מראשי תנועת החרות, שהעלה בשאילתא בכנסת את עניין הפיכת מבצר עכו לבית חולים לחולי נפש, מנה את כל הלוחמים לעצמאות ישראל, אלה שישבו במאסר בעכו, וכותב: "אירגון לוחם אחד לא הזכיר חיים בשאילתא שלו, והיה זה דוקא האירגון הראשון שהכריז מלחמה על האוקופאנט הזר. הננו מתכוונים ל'ברית הבריונים'. מוזר הדבר שאף בחוגים שלנו 'שוכחים' במרכאות את 'ברית הבריונים'. אלה שהיו חברי 'ברית הבריונים' בשעתם, מצטיינים בענווה יתרה. אין הם מציגים בשער בת רבים את זכות בראשית שלהם למלחמה באוקופאנט הזר... ללא כל חישובים פוליטיים בני חלוף, יש לנו רשות לדרוש מחיים ידיעה יותר גדולה בפרק זה או אחר של תקומת ישראל".

וחיים לנדאו, הוא גונדר אברהם באצ"ל, לא נשאר חייב - ומשיב: "אין איש במחננו משכיח את הפרק ההירואי של 'ברית הבריונים'. ידוע לי כי בנסיון הנעשה עתה, לכנס בספר את תולדות האירגון הצבאי הלאומי, תתפוס 'ברית הבריונים' את מקומה הראוי. חבל רק, שראשיה וחבריה של 'ברית הבריונים' טרם העלו על הכתב את פרקי התקופה ההיא, למען יוודעו לנוער אשר לא ידע את יוסף. ואם תעורר שיכחתי יוזמה זו והיה זה שכרי". מאז, רבים מחברי ה"ברית" - שכמובן היו אחר-כך לוחמי האצ"ל ולח"י אכן העלו על הכתב ופירסמו פרקי זכרונות על "ברית הבריונים", על הפעולות ההפגנתיות שבהן השתתפו. כולם הביעו גאווה על פרק זה בביוגרפיה הציונית-לוחמנית שלהם, והערכה-עד-די-הערצה לשלישייה המובילה.

החומר העומד לרשות החוקרים

לרשות החוקר עומד כיום חומר רב יחסית על תנועה מחתרתית, נחשונית, קצרת ימים, שכמעט לא הותירה אחריה דוקומנטאציה כתובה.

יש לנו קובץ מאמריו של אחימאיר עצמו, שראה אור רק לאחר פטירתו. הח"מ, ביחד עם חברו שמואל שצקי, הוציאו לאור לפני 25 שנה קובץ עדויות ומיסמכים בשם "הננו סיקריקים". בספרי מחקר חדשים, פחות סובייקטיווים, בלקסיקונים לתולדות הציונות ובאנציקלופדיות - יותר ויותר נזכרת הקבוצה. ברוב המקרים לאו דוקא באהדה יתרה.

אביא דוגמא אחת, מתוך ספר שהוציאה לפני ארבע שנים הוצאת "כתר" "המאה ה-20, תופעות ואישים בתולדות העולם וישראל", ובו, בעמוד המוקדש לשנת 1928 תחת הכותרת: "'ברית הבריונים נוסדת בארץ-ישראל" נאמר כדברים האלה: "אירגון רוויזיוניסטי קיצוני, ברית הבריונים, בהנהגת אב"א אחימאיר, נוסד השנה ומטרתו שיחרור ארץ ישראל משלטון הבריטים. האירגון כבר יוזם פעולות מרי נגד שלטון המנדאט. חבריו רואים עצמם ממשיכי המורשת של הקנאים מימי המרד הגדול ברומאים. מעטים המוכנים להקריב קרבנות למען שיחרור לאומי. חברי הברית מנהלים פולמוס חריף עם יריבים המטיפים לפייסנות כלפי מדיניות בריטניה בארץ ישראל וכלפי פורעים ערביים".

לטעמי, פיסקה קצרה זו מתמצתת באופן הוגן למדי את הרוח, המעש, המניעים, של "ברית הבריונים", עד אשר הורד עליה המסך, משהוטל על אנשיה כובד האישום הכוזב ברצח ארלוזורוב. עם זאת, אין זה נכון ומדוייק לומר, ש-1928 היא שנת ייסוד ה"ברית". שנה קודם לכן אמנם נוטשים אחימאיר, ייבין ואצ"ג את "הפועל הצעיר" ומצטרפים אל ז'בוטינסקי ותנועתו, תומכים בהקמת "גוש העבודה הרוויזיוניסטי" ומתחילים להטיף למאכסימאליזם ציוני. ואולם בעיקר לאחר אירועי 1929, מתגבשת ההחלטה לארגן את הנוער הנוהה אחריהם, השומע בשקיקה את הרצאותיהם וקורא בצמא את דבריהם, לכלל קבוצה שתתחיל לבצע פעולות מחאה כלפי הבגידה הבריטית.

בביטאונם בסטנסיל, שנשא את הכותרת "הבריון", נאמר: "אנו מדברים ברורות להילחם. להילחם ממש, כמו שנלחמו כל העמים המדוכאים לחירות מולדתם. לא נאומי תעמולה וקישקוש קופסאות של קרנות, אלא מלחמה ממש באויב ובהנהגה שהיא סוכנת לו. מלחמה המובילה את הלוחם לבתי סוהר ולעינויים... תפקיד קשה אנו מטילים עליך, צעיר עברי. אבל אימתי נרתע נוער בפני תפקידים קשים? חייל עליך להיות, חייל נאמן הלוחם לכבוד עמך...

"מי ששוכח את עבדות עמו ומתמכר אך ורק לתענוגיו הפרטיים, הוא עבד ובזוי; ולוחם מלחמת עמו, ההולך לבית הסוהר גם בהיותו בכבלים בכלא, הוא בן חורין... הדרך היחידה להצלת העם דרך המהפכנות הציונית, דרך הבריונות והמרי"...

השורשים בימי בית שני

בסך הכל בשלוש שנות פעילותם ההפגנתית, קשה לדבר על "ברית הבריונים" במונחים של אירגון ממושמע, או מחתרת מאורגנת, אם כי הבריטים התייחסו אליהם גם ברצינות גמורה וגם בדאגה רבה. יריביהם הפוליטיים ביישוב, בעיקר חוגי השמאל, כמובן עשו שימוש לרעה, פוליטי, של השם שהם נטלו לעצמם - בריונים, כפשוטו, כלומר חבורת פושעים, כביכול, ולא בריונים כמגיני הבירה, מימי בית שני, ויש האומרים בר-יונים, טהורים כמו יונים, ובוודאי לא כאידיאליסטים, שהחליטו לקחת את גורל עמם בידיהם, כפי שעשו לכל אורך ההיסטוריה עמים אחרים שנלחמו לחירותם.

כאמור, המסך ירד בסוף 1933, כאשר התחוללה הטראגדיה של רצח ארלוזורוב והמשפט שלאחריו - נגד שלושה רוויזיוניסטים חפים מכל פשע. המלה "בריונים" נוצלה עד תום בעיתוני הפועלים ובפי מנהיגיהם, כמו יצחק בן-אהרון עד עצם הימים האלה. כאילו די בעצם הזכרתה, כדי להרשיע בדעת הקהל את הרוויזיוניסטים, שהוציאו מקירבם פושעים שכאלה... מששוחרר אחימאיר מהאישום בהסתה עוד בטרם נפתח המשפט, הוא וחבריו ה"בריונים" הועמדו מיד לדין נוסף הפעם על הנהגת אירגון מרדני, בלתי חוקי. הפעם הם נמצאו חייבים ונידונו לחודשי מאסר רבים. בכך הקיץ הקץ על הפרק הראשון של המרד היהודי בשלטון הזר הבריטי, פרק ראשון ולא אחרון, ראשון ולא עיקרי.

אם לחזור לשורשיה הרעיוניים של "ברית הבריונים", לשורשי המרד שהתחיל בהתארגנות-לא-התארגנות של קבוצה זו, והתגלגל למאבק האדירים של האצ"ל ולח"י, בשנות הארבעים, הרי שכבר הזכרתי את ימי הבית השני והמרד היהודי ברומאים, והתפקיד המיוחד של הקנאים בו.

וצריך להזכיר מלחמות עמים כגון: הפולני, הצ'כי, האירי, לשיחרורם, שהועלו על נס במאמרי העיתונות הרוויזיוניסטית.

ובארץ - את מרד הריגול של מחתרת ניל"י בתורכים,

את פרשת תל-חי ומות תרומפלדור,

את הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה,

את היוזמה שנטל ז'בוטינסקי ב-1920 בהגנת ירושלים  ושכונותיה היהודיות שהופקרו על ידי השלטונות לחסדי הפורעים הערביים,

את פרעות תרפ"ט ואת הפגנת הכותל של הנוער הלאומי,

את הספר הלבן של פאספילד 1930 -

כל אלה היו סימנים, התפתחויות, שבישרו מצד אחד את ראשית ההתעוררות בציבור הלאומי לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין היישוב היהודי לשלטון הבריטי, ומצד שני את התגבשות "ברית הבריונים" הברית נגד הבריטים שהיתה הניצוץ, ה"טריגר", שהוביל למאבק העיקרי, בדם ואש, במטרה מוצהרת לקרב את סופו של שלטון בריטניה בארץ-ישראל. נדרשו כנראה היסטוריון, משורר וסופר, שלישייה, כדי "לקרוא נכונה את המפה", לקום ולעשות מעשה מהפכני, בעצמם ובגופם, על מנת לשבור את ההבלגה מול המשך התנכלות השלטון הזר הבריטי להצהרת בלפור ולכל המשתמע מהתחייבותם לתנועה הציונית.

את השם נתן אצ"ג

הזכרתי כבר את השם, שמבחינה מסויימת היה מרחיק לכת ומבחינה אחרת אומלל: את השם "בריונים" נתן לה אורי צבי גרינברג, משורר הקיטרוג והאמונה, לאחר שקודם לכן נודעו כ"ברית ציונים מהפכניים". אחימאיר רצה בשם: אגודת ש. א. על שם חבורת ניל"י ושרה אהרונסון, שאותם כה העריץ, אך קיבל את דעת חברו המשורר. בריונים - במשמעות של לוחמים, לוחמי חירות, מגיני הבירה. אצ"ג, עוד ב-1926 כותב: "אנחנו כמו שהיננו, גילגולי בריונים: כת המקיצים העבריים במאה העשרים". ואילו ד"ר יהושע ייבין, הסופר, כותב ב-1929: "בריונים הם הקומץ שקנאי לציונות. האם אין להתגאות בכינוי זה שניתן לאופוזיציה בציונות? רק הבריונים ואלה שהמשיכו את מסורתם מימי יוחנן מגוש חלב ועד עתה רק אלה יהיה בכוחם להקים את ציון המורדת, ציון המשוחררת"...

משורר אחר, הלא הוא יעקב כהן, הקשור לתנועה הרוויזיוניסטית, זוכה ששירו "בריונים" עוד משנת 1903, מאומץ על ידי הקבוצה: "קמנו, שבנו, צעירי אונים. קמנו, שבנו אנחנו בריונים! לגאול את ארצנו בסער מלחמה, תובעים את נחלתנו ביד רמה! בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום!" ז'בוטינסקי מסיים פרק זכרונות שכתב ב"הארץ" ב-1919 על נהגי הפרדים ממלחמת גאליפולי, במילים אלה: "כשנהיה לעם... בשם נהגי הפרדים נתפאר, כמו שמתפארים אצלנו בשם אחר,  גם הוא שם גנאי בזמנו בבריונים".

המלחמה, המרד, הדרך הצבאית, שלהם הטיפו אחימאיר וחבריו, וכמובן בעקבותיהם ז'בוטינסקי ובגין, לא היו יעד כשלעצמו, אלא אמצעי שאין בלתו, להגשמת הרעיון הציוני, לנטילת גורלך הלאומי והפרטי בידך שלך, כדי להביא להקמת מדינה יהודית. אז, בשנות השלושים, דבר זה לא היה מובן כל כך, זה היה בבחינת מהפך נפשי שהיה צריך לחולל בקרב המוני העם וצעיריו. הדבר נתקל בהתנגדות מרה בעיקר מצד חוגי ההסתדרות ותנועת הפועלים הדומינאנטיות, שייחסו לרוויזיוניסטים ככלל ולזרם המאכסימאליסטי בתוכם במיוחד כוונות פאשיסטיות, מילטאריסטיות, וכיו"ב תוויות שליליות.

שנאו אותה

בהתבטאות הפומבית האחרונה שלו, חודשיים לפני פטירתו, נשא אב"א אחימאיר הרצאה במסדר ז'בוטינסקי בתל-אביב, שכותרתה כמה אופייני "רשות הדיבור לברית הבריונים". ובין השאר אמר: "בכל ההיסטוריה האנושית וזהו הנושא הפסימי ביותר לא קמה מדינה, לא נוסדה חברה אנושית, אלא על-ידי הדבק הזה, שיש לו צבע אדום. אילו ריבונו של עולם היה מתייעץ אתי בששת ימי הבריאה, העולם היה נברא טוב יותר.... מדינות קמו על-ידי טראגדיה, מלחמה, אסונות, שנאה, התנגשות, צרות צרורות".

המסקנה מכאן לגבי רצון השיחרור של עם ישראל ברורה. ועוד הוא אומר: "אני מבין של'ברית הבריונים' היה ערך גדול על פי סיבה פשוטה מאוד שנאו אותה. אם שונאים פירוש הדבר, שאין זה דבר פעוט". ובהמשך הוא אומר: "הבריונים חטאו בכך שהם נשארו בחיים. הזכות הגדולה של יאיר ורזיאל הי"ד היא הזכות של מוות. הצלב הוא שיסד את הנצרות. אולי מתוך אגואיזם פרטי ברחה 'ברית הבריונים' מקדושה זו. אולי בתת ההכרה הבינה שלא איכשר הדור, שאת העם עוד צריך לחנך".

ואגב  רזיאל ויאיר, מניחי היסוד לצבאיות הלאומית, הראשון מפקד האצ"ל והשני מייסד ומנהיג לח"י, היו ממשתתפי הפגנת "הבריונים" והסטודנטים בהר הצופים ב-1932, כאשר הפריעו לחגיגה, חוללו מהומה בקריאות רמות ובהטלת פצצות סרחון לחלל האולם, וקראו: "אין לנו צורך בקתדרה לשלום על שם בנטוויץ, אלא בקתדרה צבאית על שמו של ז'בוטינסקי".

ועוד מהגיגיו של אחימאיר באותה הרצאה באפריל 1962: "מה ההבדל בין ברית הבריונים לבין שני האחים הצעירים, אצ"ל ולח"י? לברית הבריונים היו מטרות אחדות. ראשית מלחמה באוקופאנט, והא ראייה, הבריטים ראו שהיא מסוכנת. שנית מלחמה בסוציאליזם על כל הופעותיו. ושלישית  בתוך הרוויזיוניזם, מלחמה בכך שאפשר להיות ציוני מאכסימאליסט על-ידי זה שאתה קורא 'ראסזווייט' ומצביע בעד ז'בוטינסקי ולא יותר מזה. אצ"ל ולח"י שאפו למטרה אחת, לגרש את האוקופאנט הזר. ומפני שהן התרכזו במטרה אחת הצליחו".

הפגנות לעומת מבצעים צבאיים

לא זה המקום להרחיב על פעולות "ברית הבריונים", אך ללא ספק אפשר לומר, כי היו בבחינת הניצוץ שהצית את אש המרד הגדול, עם המיבצעים הצבאיים העצומים, שעליהם חלמו, ולהם בעצם הטיפו - אחימאיר וחבריו הצנועים.

כי מה הם תקיעות בשופר ליד הכותל במוצאי יום הכיפורים, למרות האיסור החמור הבריטי,

או שיבוש מיפקד האוכלוסין בארץ שנועד לחזק את ייצוג המיגזר הערבי במועצה המחוקקת המתוכננת,

או הפגנה נגד אנשי "ברית שלום" באוניברסיטה העברית על הר הצופים,

או פעולה לסיכול צייד תיירים יהודיים שביקשו להישאר בארץ, במולדת, בעיקר לאחר המכביה ב-1933,

או המיבצע הכפול, הנועז, של הורדת הדגלים הנאציים מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו, ועוד ועוד

מה כל אלה לעומת מיבצעים צבאיים של ממש כגון: פיצוץ מלון המלך דוד, או פריצת כלא עכו, או התקפות על רכבות נשק, או על בסיסי צבא בריטיים, שביצעו לוחמי האצ"ל ולח"י, וכמובן גם ה"הגנה" והפלמ"ח? ומה המה המעצרים והמכות לעומת החללים והתליות?

אבל "משחקי הילדים" של "הבריונים", ההפגנות בלי נשק, מרד השריקות והציפצופים, הכרוזים המנוסחים בשפה בוטה וחריפה, העמדתם למשפטים חוזרים ונישנים בבתי דין בריטיים שבהם נשמעו דבריהם - כל אלה הידהדו ברחבי הארץ, ובמיוחד בקרב הנוער היהודי במזרח אירופה. מעשי ה"בריונים" תפסו כותרות בעיתונות הרוויזיוניסטית והבית"רית והציתו לבבות של צעירים, כמהים לציון ולהגשמה ציונית.

ההשפעה על מנחם בגין 

אחד הלבבות שניצתו היה של הבית"רי הצעיר מפולין מנחם בגין, איש הזרם המאכסימאליסטי שם, שממרחקים הבין, וזה היה כבר ב-1938, כי הדרך המדינית שניסה חזור ונסה, ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, מוצתה, אין בה עוד תועלת ממשית. הבריטים לא יחזרו בהם מזילזולם המתמשך בציונות ובתביעות העם היהודי.

מנחם בגין, בן ה-25, מתייצב בוועידת בית"ר כ"בריון" לכל דבר, כלומר כמי שמושפע עמוקות ומאמץ את רוח ומופת "ברית הבריונים" בארץ ישראל הוא קורא לתנועה, במעמד ראש בית"ר, לנקוט בדרך הצבאית, "להכין זרועי לכיבוש מולדתי". ואכן, ב-1944 הוא שולח קדימה את זרועו, את האצ"ל, למרד הגדול, לגרוש השלטון הצבאי הבריטי מארץ ישראל. כדור השלג שהתחיל בהפגנת "ברית הבריונים" נגד שילס ב-1930, התגלגל, התעצם, אל הפעולות הצבאיות המרשימות שאילצו את הבריטים לקפל את דגלם, לעזוב את פלשתינה א"י ולאפשר לדוד בן-גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל.

מנחם בגין קרא לז'בוטינסקי "אבי המרד". אבל בהיותו מושפע מן הידיעות המגיעות מן הארץ אל פולין, על המרי של "ברית הבריונים", כותב נציב בית"ר בפולין מאמר באוגוסט 1935 ב"אונזער וועלט" ביידיש, על אחימאיר –אגדה בחייו: "אחימאיר היתווה דרך חדשה למאבק על החירות, דרך שככל שהיא קשה יש בה משום הדרת כבוד, וככל שהיא אכזרית יש בה כדי לטעת התלהבות: הדרך של נכונות להליכה לבתי-כלא, ואת הדרך הזאת הוא היתווה בגופו ובנפשו... הרי היה יכול להטיף לאמונתו באמצעות הקולמוס שלו יתכן שדי היה באותם מאמרים כדי להניע אותנו לנקוט אותה צורת מאבק, שבלעדיה לא צלחה שום תנועת שיחרור... אחימאיר היה יכול גם להשתמש במילה המדוברת, כדי לנסות ולהוכיח, כי יש ללמוד את תורת ה'ישיבה'... אלא שמכל השיטות האפשריות בחר אחימאיר בזאת השיטה האחת: בשיטה של קרבן עצמי ושל הצבת דוגמה עצמית".

לאחר מותו של אב"א אחימאיר, מכנס ח"כ מנחם בגין את מועצת תנועת החירות בראשותו לישיבת אבל זה היה ביולי 1962,  והוא נושא שם נאום ארוך ומרשים ביותר לזכרו. אצטט מתוכו כמה פסוקים:  "אב"א אחימאיר היה המבשר הגדול, הקורא להרמת הנס של מה שנקרא, בשפת המהפכה המוכרת כקלאסית, הפעולה הישירה  נגד השלטון הבריטי. הוא היה התובע ללחום למען ציון, ואם אי אפשר ללחום לסבול למענה. ואת קריאתו, שהיה בה חידוש מהפכני במלוא מובנם של מושגים אלה, הוא השמיע במעשה ובמופת...

יכולני להעיד עדות אישית. הן הוא עשה את מעשהו לדוגמה והניח בו יסוד לאותה נכונות ההקרבה, שהיא אם הגבורה, בימים  בהם הנעורים היו עדיין מנת חלקי... הוא היה לנו, לצעירים העורגים ציונה, לאגדה עילאית של הקרבה עילאית... יש הנותנים לעם עצת אחיתופל: 'יבוא העתיד וידאג לעתיד'. אחימאיר קרא לדאוג לעתיד ולמענו בהווה, לסבול, להתנגד, ללכת לבית הסוהר".

ומנחם בגין, שהנהיג את המרד המזויין של האצ"ל נגד השלטון הבריטי, בשנות הארבעים, "מרד, כדבריו, לא עוד בכוח ההפגנה, אלא בהפעלת כוח, בנשק ביד" אותו מנחם בגין מסכם בשתי מלים את אשר חוללה "ברית הבריונים" בשנות השלושים הראשונות: "אתחלתא דמרד".

כתב: יוסי אחימאיר. 
המאמר מבוסס על הרצאה שנשא בכנס 60 שנה להכרזת המרד של האצ"ל, שהתקיים בתל-אביב, 16.3.2004.