הבת: זאבה אחימאיר-זבידוב

הבת הבכורה של אב"א אחימאיר. נולדה בירושלים - י"א חשון תרצ"א, 10.11.1930. השם זאבה ניתן לה במלאת חמישים לזאב ז'בוטינסקי. אמה - חסיה (חסידה) גרצ'קובה ז"ל, בת בוברויסק, אשתו הראשונה של אב"א.

זאבה גדלה בקבוצת דגניה ב' במשפחתם של בלומה (אחותו של אב"א. בתמונה: עם זאבה בדגניה ב' בשנות ה-50) ואליעזר ורדימון, חברי הקבוצה, ולמדה בבית-החינוך המשותף בעמק הירדן. את לימודי כיתה י"ב סיימה במחזור הראשון של בית הספר התיכון "בית ירח" בשנת תש"ח, 1948, והשתתפה בקרבות מלחמת השחרור בהגנה על דגניה ב'.

בדצמבר 1949, אחרי מלחמת השחרור, יצאה עם קבוצה של בני-הקבוצות לתגבורת-עזרה לקבוצת אורים בנגב. שם הכירה את ריצ'י (ירחמיאל) זבידוב, חבר הקבוצה, ונישאה לו ב-15 בינואר 1954. עם תנועת בני הקיבוצים והמושבים יצאה לעזרת המושבים של העולים החדשים והיתה מורה במושב מסלול בנגב בשנים 1954-1957.

לאחר לימודים באוניברסיטה העברית (פילוסופיה וספרות) ובאוניברסיטת תל-אביב (ספרות עברית, מקרא ותולדות האמנות), עבדה בהוראה ובחינוך בבתי-ספר תיכוניים עד שנת 2000.

 משנה זו ועד היום ממשיכה זאבה לעסוק בהוראת תנ"ך וספרות לקבוצות עולים ו-ותיקים, ובעריכת ספרים:

• יחד עם אחיה, יוסי, הביאה לבית הדפוס את "אטלאנטידה" ספרו של אב"א על ילדות ונעורים ובית-משפחה בבוברויסק שברוסיה הלבנה.
• עם תלמה אופק ערכה את ספר השירים של תלמידתה אפרת אופק ז"ל, בתם של תלמה והצייר אברהם אופק ז"ל.
• השתתפה בעריכת הספר "יחפים על גדות ירדן" שכתבה בינה צור על בית החינוך בעמק הירדן בעשרים שנותיו הראשונות (מ-1928 עד 1948).
• ערכה והביאה לבית הדפוס את הספר "אנשי התלם הארוך" סיפורם של החלוצים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, מייסדיה-בוניה ומגיניה של קבוצת דגניה ב'.
• ערכה והביאה לדפוס (2015) את הספר "על שפת ים כנרת", מתת אהבה ותודה למורינו שושנה ועמינדב ישראלי מילדי הקוצים והתכלת בעמק הירדן.

לזאבה תבל"א ולריצ'י ז"ל בת ובן: הבת - עדה-חסיה זבידוב מכהנת כרב רפורמית בקהילת "הר-אל" בירושלים ואם לאליה-רחל. הבן - אבא (אבי) זבידוב, פעיל בתחום איכות הסביבה ושמירת הטבע, נשוי למריאנה קרונפלד. בנם הוא ריצ'י-שלמה ובתם היא תמרה.

בעמדתה הפוליטית תומכת זאבה בחזרה לגבולות "הקו הירוק" ובהקמת מדינת פלשתין בצד מדינת ישראל.

ריצ'י (ירחמיאל) זבידוב ז"ל

ריצ'י (ירחמיאל) זבידוב ז"ל נולד בשנת 1927 בארצות-הברית (בברוקלין, ניו-יורק), לאביו בנימין זבידוב, שהיגר עם משפחתו לארה"ב מקרמצ'וג – אוקראינה, ולאמו, זלטה, ילידת ברנוביץ'. בהיותו בן שש שנים נהרג אביו בתאונת דרכים. בשנת 1933 עלה ארצה עם אמו ואחיו הצעיר.

ריצ'י התחנך בכפר הנוער בן-שמן ויצא עם גרעין חלוצי להתיישב בקבוצת אורים בנגב, עם עלייתן של אחת-עשרה הנקודות  (מוצאי יום הכיפורים בשנת תש"ז)

ריצ'י היה דמות כריזמטית והקסים באישיותו ילדים ובני-נוער כמדריך ב"תנועה המאוחדת" בארץ, ובתנועת "הבונים" כשליח לארצות-הברית. משנת 1960 ועד מותו היה מורה, מדריך וסגן מנהל ה"מכון האפרו-אסיאני" של ההסתדרות.

בשנת 1972 יצא במלגת לימודים לפאריז, צרפת, וסיים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת סורבון. נושא עבודת הדוקטורט - הסיוע של מדינת ישראל לארצות המתפתחות באסיה ובאפריקה, בתחום הקואופרציה, בשנות ה-60 של המאה שעברה.

ב-4 אפריל 1974 נפטר ריצ'י מדום לב והוא בן 47 שנים. הובא למנוחות בקבוצת אורים.

בישיבת הוועד המנהל של המכון האפריקני (3.10.1974), ספד לו היו"ר, השגריר אליהו אילת:
"ריצ'י - מראשוני העובדים שתרם הרבה מאוד דוקא בזמנים הקשים של המכון ואשר למעשה קשר את מחשבותיו ומעשיו למקום זה. כל החברים פה הכירו אותו, אך למרות זאת אני חש צורך לציין שתי סגולות חשובות שהיו בו ותרמו רבות לפעולות ולהצלחות של המכון: מסירותו ונאמנותו למוסד - מסירות שעברה את הגבול הפורמלי של דאגה, זמן ומחשבה שאדם מקדיש לעבודתו ותכונותיו האישיות הגלומות באופיו שקשרו אותו לתלמידי המכון... לאחרונה החליט ריצ'י ללמוד ולהרחיב את ידיעותיו על מנת לתרום יותר. היה זה מקרה טראגי שבשיא השגיו, הן בחייו הפרטיים והן בהישגיו המקצועיים, נקטע באיבו והשאיר אחריו את היצירה הספרותית. תשמש דוגמתו כמקור השראה ודוגמא ליתר החברים הקשורים למכון. נכבד את זיכרו בקימה".

חסיה (חסידה) גרצ'קובה ז"ל

אמא של זאבה, נולדה בשנת 1900 בבוברויסק. התקשרה לאב"א בנעוריה. למדה רפואה בלנינגראד (פטרבורג) בשנות הרעב שלאחר המהפכה הקומוניסטית. עלתה לארץ-ישראל בשנת 1928 ונישאה לאב"א.

בתם זאבה נולדה ב-1930. מפאת מחלת האם נמסרה לאימוץ לבלומה (אחות אב"א) ואליעזר ורדימון בקבוצת דגניה ב'.

חסיה נפטרה בהיותה בת 38 ונקברה בהר הזיתים בירושלים, בדרך יריחו.