עשרה צעדים לבית אבא

"את עשרת הצעדים הללו הייתי עושה יום יום מהבית לבית הספר היסודי או לצופים, אבל אחרי עשרה צעדים המשכתי, מעולם לא התעכבתי בפתחו של הבית שרק צריף או יותר מאוחר, משטח דשא ציבורי לא גדול, הפריד בין הבית שלי לשלהם". כך פותחת מדריכת הטיולים מיכל ששון-ביבי את הפוסט שלה על הביקור ב"בית אבא". והיא מספרת: שיכון ותיקים רמת גן. המקום בו גדלתי. שיכון שצמח ביוזמתו של אברהם קריניצי ובעידודו, רכשו בו חלקות לבניית בתים עיתונאים, אמנים, סופרים, פוליטקאים אנשי האצ״ל ולח״י. גם ההורים שלי הגיעו לכאן, לא ברור לי איך בדיוק, שכן הם היו ועודם אנשי אחדות העבודה ולא סתם אנשי …אבא היה איש מפלגה וחבר כנסת שנים רבות ואני ינקתי מתורתו. אב"א אחימאיר, שם הרחוב שהגיתי כל כך הרבה פעמים כמקום מגוריי, היה בבגרותי לדמות אותה ׳פגשתי׳ מידי פעם בסיוריי בתל אביב, אבל מוזר, אף פעם לא העמקתי להכיר את סיפורו של האיש קצת יותר. נפלאות דרכי הפייסבוק שדווקא כאן נפגשנו "הילדים של" : יוסי אחימאיר ואנוכי, ויוסי הזמין אותי לצעוד שוב את עשרת הצעדים אך הפעם להיכנס לביתם, הבית שמנציח את סיפורו של אביו. כעבור שעה וחצי בחדר העבודה של אביו שנשמר ממש כפי שהיה, בין העיתונים, אני מתעכבת ליד תעודה ממוסגרת: ׳מדינת ישראל׳, ׳קרן תל חי׳. מדינת ישראל? אני תוהה , 10 שנים קודם? ומגלה לצידה קופה שמעולם לא ראיתי כזו: קופת תל חי. המזוודה כאן מתחת, מספר יוסי רגע לפני שאנחנו נפרדים, היא המזוודה שאיתה עלתה אמי לארץ ואני מתרגשת: כמה נשמה יש בחפצים הללו, חושבת על האנשים שארזו חיים שלמים במזוודה ובאו לכאן להגשים חלום , האם גם בתוך המזוודה יש ימין ושמאל אני תוהה?!