שירת בריונים

הפעם הראשונה בחיי בה נחשפתי לשם אב"א אחימאיר, הייתה כשהייתי נער מתבגר, בכיתה ח', אז, כבן 13. לא, לא בבית הספר. גם לא קראתי את שמו בספרים. בימים ההם, של צנע וקיצוב לא רכשנו ספרים. בקושי היה כסף לעיתון של קרליבך שאבי היה קונה בסוף שבוע. זה היה במעו"ז בית"ר בבת-ים. המפקד דוד מסיקה ז"ל העביר לנו פעולה על "ברית הבריונים". מאז אותה פעולה, סיפור חייו של אב"א אחימאיר ודמותו ריתקו אותי. מאז אותם הימים, לא פסקתי מלהתעניין בכתביו ובמאמריו והערצתי אליו העצימה, כאחד מסמלי המאבק הציוני לדורותיו. אם כבר הזכרתי את הפעולה של שנת 57 בבת-ים, אציין שבסיומה למדנו את "שיר הבריונים", שהיה המנונה של הברית. "קמנו שבנו צעירי אונים, קמנו שבנו אנחנו בריונים..." לא, לא את הלחן הזה. קראנו לו "הלחן של הזקנים" אנחנו הצעירים אהבנו את הלחן הקיצבי, הצבאי, המעורר, שלדעתנו תאם את אופיו של אב"א ושל אותה קבוצת "בריונים"..."קמנו שבנו צעירי אונים, קמנו שבנו אנחנו בריונים...". אגב, "בריונים", לא במובן העכשווי של המילה. אלא במובן הספרותי שלה בדיוק כפי שקבע המשורר יעקב כהן, כותב השיר שנכתב בשנת 1903 אחרי פרעות קישינב. "בריונים" במובן של גיבורים, לוחמים, לוחמי חירות, שומרי החומות, מגני הבירה. שירת הביריונים של כהן, ליוותה את אחימאיר וחבריו ב"ברית הביריונים", הושרה בדבקות, והביאה להצתת אש המרד. זו כוחה של שירה.