אב, אח וקרן מאירה / זאב נדלר-נתיב

זאב נתיב חוזר אל מאמרו מלפני 50 שנה

אב, אח וקרן מאירה 

 

רגעים מרגשים היו ביום רביעי, 2 בנובמבר 2011 ב"בית אבא", כאשר כמעט 50 שנה לאחר שכתב מאמר הספד על אב"א אחימאיר, חזר הכותב וקרא את דבריו  באוזני המתכנסים במקום, לציון 114 שנה להולדתו של אחימאיר. אל"מ (מיל') זאב נדלר, כיום נתיב, צל"שניק ממלחמת ששת הימים, ומנהל המכינה הקדם-צבאית "נחשון", הוא בן כתתו ולשעבר שכנו של יוסי אחימאיר. הוא הצטרף עם רעייתו אל קבוצת אורחים בראשות גב' נאוה אגמון, בתו של תא"ל (מיל) שלמה בן אלקנה ז"ל, שנודע כמפענח פרשיות עלומות בתולדות היישוב. זאביק הופתע לקבל לידיו את תצלום המאמר שכתב בהיותו כבן 18 ופורסם בגיליון המיוחד של "חרות" ב"שבעה" למות אחימאיר, תחת הכותרת: "הכרתיו...". הוא שמח לקרוא אותו באזני המתכנסים:

אב לכל לוחם חופש ודרור. אח לאדם באשר הוא שם, וקרן מאירה למשכיל ולצמא-הדעת כאחד -  הנה כי כן היה בו, בשמו של אבא אחימאיר, כדי לבטא את עצמו. ואמנם הוא היה אחד מאלה המעטים אשר שמם הלך לפניהם מאליו, כי האיש עצמו – צנוע ועניו, היה לו עולם משלו – עולם שהוגבל על-ידי איזו 'תבנית הנדסית', בה הירבה לשהות. אך שמו אשר ליווה את צעדי השפעתו הרוחנית, פרץ גבולות של 'תבנית' זו והגיע להכרתם של רבים.

ובין הרבים האלה היו לו אויבים וידידים, וסתם אנשים וגם אנשים סתמיים (ואלה מרובים, למרבה הצער, כיום בקרבנו). ידידיו הכירוהו, משום כך היו ידידיו, ובין אויביו רבים היו אלה אשר רק את שימעו שמעו.

כחבר של יוסי, הצעיר בשני בניו, וכשכנו לספסל הלימודים משך שנים רבות, הזדמנתי לעתים קרובות אל המוקד ממנו פעל, אותה 'תבנית הנדסית' – אל ביתו. ובשבתי עם יוסי שם, הרגשתי, שבית זה הוא הקולט ראשונה את אוחו של האיש, הוא הסופגה אל קרבו, וכאותו ספוג רווי הוא אותה רוחניות עולה. הבית ואנשיו סבבו סביב אבא, ואתה חלפת ליד חדרו כליד קודש הקודשים עצמו.

ועוד ראיתיו כשגוו כפוף ותפוש הרהורים, מבטו נעוץ בקרקע, ידיו משוכלות לאחור, אוחזות זו בזו מאחוריהן -  בהתהלכו ברחוב ובשדרה שלנו. אמרתי לו 'שלום' וכבר הצטערתי על שהפרעתיו.. הן יכולתי לעבור והוא לא היה מבחין בי. ואני את ה'שלום' בלבי הייתי אומר לו במילא.

 

אך, לא, הנה זקף קמעה ראשו, האיר אלי פניו, ושאל לשלומי ולמעשי. וכיוון שצעיר אני, שאל גם לתוכניותי לעתיד. ושוב נפרדנו לשלום, ושוב נתכופף הגו, הראש, והעיניים הושפלו ועמם עגנו הרהוריו – הכל חזר לקדמותו, ואני יכולתי להרגיע את עצמי, כי לא הפרעתי לאיש, אלא עיכבתיו במעט, ולעכב, הרי אין בזה כלום.  החיים ארוכים והעיכובים קצרים, לא יפריעו ולא יפגמו במאום.

 

אך טעות היתה זו בידי, ואכן טעה טעינו בה כולנו. כי על אף נסיוננו המר עם זה מר המוות, אין אנו מוכנים, ולא נהיה מוכנים לעולם, להפתעותיו.

קם האיש מעם שולחן עבודתו, עליו השאיר רשימות על גבי ניירות ארוכים והערות בשולי הספרים, קם והלך, והמוות, כמו מתבייש במעשהו, קם ויילך אורב אחריו, וישיגהו... לא ליווהו הספדים לדרכו האחרונה. ליווהו לבבות צער ודווי, ונשארנו כולנו כיתומים המבכים את אבא. איש איש וההספד בלבו...

 

כתב: זאב נדלר-נתיב
פורסם: "חרות"
תאריך: 15.6.1962