תיק מספר 5935 באוניברסיטת וינה / מאת יוסי אחימאיר


    בארכיון של המוסד המפואר בבירת אוסטריה נתגלו מסמכי הדוקטורט של ד"ר אב"א אחימאיר, בטרם עלייתו השניה לארץ-ישראל ב-1924 * המסמכים הולידו תעלומה: האם נולד אבא גייסינוביץ בכפר דולגי ליד בוברויסק או בעיירה קליצ'ב הסמוכה?

     


    נחשול של מאות צעירים, נושאי כרזות ובלונים, משרוקיות בפיהם, רמקולים בידיהם, נע בסדר מופתי לעבר הבנין המרכזי של אוניברסיטת וינה, ביום קר וגשום של אפריל. הסטודנטים יצאו בצעדת מחאה למען זכויותיהם ובדרישה להתייחסות נאותה יותר כלפיהם מצד רשויות האוניברסיטה. לשוטרים שליוו את הצעדה ואיפשרו את התנהלותה ללא הפרעה, כמעט שלא היתה עבודה. הכל התנהל בסדר מופתי, התנועה כמעט לא הופרעה, עד שהמצעד הגדול הגיע לשער הכניסה של הבניין המרכזי של האוניברסיטה, ומאות הסטודנטים נבלעו בתוכו. תענוג של הפגנה.

    גם אני שמתי פעמי לאוניברסיטה, מרחק כמה דקות מבית המלון שלי ב"רינג" של וינה. הבניין הראשי, המרשים, של האוניברסיטה בת למעלה מ-340 שנה, נחנך בשנת 1884 על-ידי הקיסר פראנץ יוזף. האוניברסיטה הגדולה ביותר באוסטריה איננה קמפוס רגיל, כי אם בניין מרכזי, אחד מבין שורה של בניינים הפזורים ברחבי וינה ובהם שוכנות הפקולטות השונות שלה. זוהי אוניברסיטה מפוארת, קלאסית, שהוציאה מבין כתליה שורה של חתני פרס נובל בתחומי המדע השונים, ועם בוגריה המפורסמים נימנים, למשל, בנימין זאב הרצל וזיגמונד פרויד. הבניין הראשי הוא אחד מאתריה המתויירים של בירת אוסטריה, המשופעת כידוע במיבנים היסטוריים מונומנטליים, במוזיאונים, בפארקים ובאטרקציות תיירותיות למכביר. כאן אין צורך בכרטיס כניסה, גם לא לעבור בדיקה ביטחונית. דוחפים קדימה את הדלת הכבדה ואתה בפנים. איש אינו שואל מי, למה ולאן. ככה זה במדינה נעדרת בעיות ביטחוניות.

    הלכתי לאוניברסיטה לא כל כך כדי להתרשם מן המיבנה המדהים, מאכסדרת הפסלים של ראשי האוניברסיטה והדיקנים לדורותיהם, מהספריה המהודרת, מחדרי המדרגות הנרחבים שלאורכם מתגודדים עשרות סטודנטים, אלא כדי לעקוב אחר אחד מבוגריה מהעבר הרחוק, מקבלי תואר הדוקטור לפילוסופיה מטעמה -  הוא אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר, אשר בשנה הקרובה יימלא יובל שנים למותו.



    בניין מיושן, כמעט דומם

    השנה היא 1924. זו השנה שבה הוכתר כדוקטור הסטודנט היהודי בן ה-27,   בשם א. גייסינוביץ. זה היה שם משפחתו של אבא מבית הוריו ברוסיה הלבנה, ואף כי כבר ב-1919 עיברת אותו ל"אחי-מאיר", על שם אחיו האהוב מאיר ז"ל שנפל במלחמת האזרחים הרוסית לידי מינסק, הוא נרשם באוניברסיטה היוקרתית בשם משפחתו המקורי. גם תיק היה לו, כפי שנוכחתי לדעת: מספרו בפקולטה לפילוסופיה היה 5935. מוכתר בתואר דוקטור, הוא שב ועלה לארץ-ישראל (עלייתו הראשונה היתה ב-1912 כאשר בא ללמוד במוסד לימודי מפורסם לא פחות – הגימנסיה הרצליה בתל-אביב), כדי להתמסר להגשמת הרעיון הציוני של חידוש עצמאות העם היהודי בארצו ההיסטורית. וכידוע, האיש שרצה לכתוב היסטוריה, הדוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה – גם עשה היסטוריה.

    תהיתי בעת ביקורי בווינה: בוודאי יש לה לאוניברסיטה ארכיון - ושמא אפשר להתחקות בו אחר תיקו של אבי הסטודנט מלפני 89 שנה ויותר? אחרי שוטטות קצרה באולם הכניסה, ניגשתי אל המודיעין. "כן, יש לאוניברסיטה ארכיון – הסביר האיש בדלפק – אבל הוא נמצא במרכז העיר, בבניין השוכן בפוסטגאסה 9", והסביר לי בסבלנות איך להגיע שמה. מיד שמנו פעמנו, רעייתי ואני, אל הכתובת הייעודה. קל להתמצא בווינה, קל היה למצוא את הבניין, שגרם מדרגות רחב מוביל מן הרחוב הצר אל דלת הכניסה הגדולה שלו. בניין מיושן, כמעט דומם, תקרות מוגבהות, חלונותיו מוגפים, אפלולית, אבל אי אפשר היה לטעות: "אוניברסיטת וינה – הארכיון".




    ארבעה קבצים עבי-כרס

    מכאן ואילך התנהלו הדברים במהירות ובפשטות. בחדר העיון קיבלה את פנינו הממונה, גב' ברברה בירינגר, ובאדיבות שמעה את בקשתי. אינני יודע, כמה פעמים בעבר שמעה פנייה מסוג זה, בוודאי לא של תייר מישראל: "אבי למד כאן בין השנים 1922-1924 והוכתר בתואר דוקטור. אני מחפש תיקי לימודים ומסמכים שלו, במידה וישנם".

    "בוודאי, אנחנו שומרים את כל תיקי הסטודנטים בארכיון שלנו, אשמח להכין לך את החומר, תוכל לראותו בעוד יומיים" – אמרה ולקחה את פרטיו של אבא גייסינוביץ. ואז הוסיפה: "בעצם, אם יש לכם עשר דקות, אוכל להביא קלאסרים מהשנים האמורות ובהם תוכלו לחפש מידע הנוגע לאביכם". ואכן, כעבור עשר דקות חזרה ברברה ובידיה ארבעה קבצים עבי-כרס, מעין ספרי מעקב  ובהם רישומים בכתב יד ובעט נובע על כל אחד מן הסטודנטים והדוקטורנטים של אוניברסיטת וינה בשנים האמורות. נרגשים, התחלנו לדפדף ולחפש את דפי "אבא גייסינוביץ", ותוך שניות הם נמצאו ונפרשו לנגד עינינו הזוהרות.


    עדות בפרק הזכרונות

    על הפרק הווינאי בקורות חייו ולימודיו בבירה האוסטרית, כותב אחימאיר לא הרבה. העדויות המעטות נמצאות בפרקי זכרונותיו "מותו של יוסף כצנלסון", שראו אור ככרך הרביעי לכתביו, שיצא לאור ב-1974. בפרק הזכרונות הגדול "הנסיך השחור", הפותח את הספר, הוא מספר (ע"ע 9-8): "בראשית שנות העשרים למאה העשרים שלטה בווינה שלטון-יחיד אוליגרכיה של משומדים, שהביטו על עצמם כעל באי כוחו של הפועל האוסטרי. 'קארא-חאן' (הנסיך השחור, יוסף כצנלסון – י"א) רטן: טובים 'גללי הפרה' הרוסיים מ'גללי הפרה' הוווינאים. חוקי ההגנה על הדיירים, שחוקקו הסוציאל-דמוקרטיים האוסטריים, הביאו לידי כך, שבווינה אי אפשר היה להשיג חדר. אבל הנה מופיע האח אברשה (אברהם כצנלסון – י"א) ומשיג חדר לאחיו יוסף ולכותב הטורים האלה. החדר היה מרווח, מרוהט, בחלק האוניברסיטאי של העיר, אבל אף פעם לא הסיקו אותו דייריו, מלבד ההסקה בגיליונות ה'נויה פרסה'.

    "בעלת הבית, יהודיה מתבוללת, ילידת מהרן ואלמנה של פקיד ממשל הקיר"ה (הקיסר-ירום-הודו), שבקלסתר פניה היה משהו מהקיסרית קאטרינה, רטנה מתוך טוב-לב: 'הרוסים רגילים לקור'. את קירות חדר הכבוד קישטו כרובים בנוסח הכרובים שלמרגלי 'המאדונה הסיקסנית'. תמונות סנטימנטליות אלו במקום כל כך לא סנטימנטלי גרמו ל'קארא-חאן' נחת רוח. 'רק הבולשביקים יש בכוחם לחסל את הכרובים האלה'. בינתיים גבר הקור הגדול יותר ויותר. באחד הלילות קפאו ידיו, לאחר שהוציאן בשנתו מתחת לשמיכה. עד סוף ימיו היו אצבעותיו נפוחות בשל כך". ביתר הרחבה על פרשת כצנלסון בווינה כותב אחימאיר בהמשך הספר, בפרק: "תעלולי ה'פלשתיננזר' בווינה", ע"ע 68-63.


    השאיפה למדע היסטורי

    יוסף כצנלסון עצמו,  הכותב את קורות חייו של חברו אחימאיר, מספר באופן יובשני (שם, ע"ע         ): "בשנת 1919 נכבשה בוברויסק על-ידי הפולנים. במשך שנה נמצאה העיר בחזית. השאיפה למדע היסטורי קיבלה  אופי קיצוני. למרות חוסר האמצעים, עזב אחימאיר ב-1920 את עיר מגוריו ונוסע לאירופה ללמוד. הוא נכנס לפקולטה ההיסטורית בלייז', וב-1921 עובר משם לאוניברסיטה בווינה. בווינה התקרב אחימאיר על-ידי מכריו הישנים, שעברו אז באופן זמני מארץ-ישראל לווינה, לחוגים הציונים-סוציאליסטיים, אולם רק התקרבות אישית, כי תורת הסוציאליזם כבר היתה זרה לרוחו לגמרי. ב'דאס ארבייטענדע ארץ ישראל' מופיע מאמרו הראשון על משה הס. אחרי המאמר העיוני הזה באו מאמרים אחרים שלו ב'התורן' הניו-יורקי. כן הופיעו רשימות פוליטיות ראשונות שלו, אבל שאיפתו של אחימאיר היתה ברורה – לכתוב היסטוריה ולא לעשות היסטוריה. בגלל חוסר אמצעים, הוא נאלץ להפסיק לשנה אחת את לימודיו, לנסוע לליטא ולעבוד שם בתורת מורה. בשנת 1923 הוא חוזר לווינה, מסיים ב-1924 את לימודיו באוניברסיטה, מקבל תואר של דוקטור – ועולה לארץ ישראל".

    כצנלסון מספר בהמשך כי ב"בשנת 1932 השתתף אחימאיר בוועידה העולמית של הצה"ר בווינה", זו הוועידה שבה השניים, אחימאיר וכצנלסון, עמדו בראש הסיעה המכסימליסטית הארץ-ישראלית. זו היתה פגישתו השניה עם ז'בוטינסקי, לאחר שבאותה וינה, בשנות לימודיו, פגש הסטודנט אחימאיר לראשונה את זאב ז'בוטינסקי, כשש שנים לפני שהצטרף אל שורות התנועה הרוויזיוניסטית. ועוד פרט מעניין: כשאחימאיר מסיים לימודיו ועולה ארצה, מגיעה לווינה עלמה צעירה, כבת 16, מהעיר דנציג (גדנסק כיוןם), סוניה אסטרחן, כדי ללמוד ספרות גרמנית באותה אוניברסיטה יוקרתית. היא אינה מסיימת לימודיה, אבל באוגוסט 1935 – תהיה רעייתו של אב"א אחימאיר ואם שני בניו...

    עד כאן יוסף כצנלסון, שעליו אמר אחימאיר כי היה "ידידי היחיד, הידיד במשך 34 שנים", וכמובן החבר מבוברויסק שחלק עימו את החדר והלימודים בווינה. נותר צילום של השניים בחדרם בווינה, נותרה גם גלויה מ-1920 שמאחוריה כתב אחימאיר את המשפט שמצטט כצנלסון: "אתה רוצה להיות לעושה ההיסטוריה, אני – לכותבה". כמובן, לא חלפו שנים הרבה ואחימאיר היה גם לעושה ההיסטוריה, ל"אבי התגר" בשלטון הזר, המנדטורי, בארץ ישראל, ולמחנך הנוער הלאומי להקרבה ולמאסר.


    קורות חיים בגרמנית

    אבל נחזור אחורנית למחצית הראשונה של המאה העשרים בווינה ואל המסמכים שנחשפו לנגד עיני בנו הצעיר של דוקטורנט מספר 5935. נקל להבין כיצד הלב פעם בהתרגשות כאשר נטלתי לידי בחרדת-קודש את המסמכים המקוריים, מביט בשקיקה בכתב היד בגרמנית של הסטודנט הצעיר – אבי! בארבעת ספרי המעקב לשנים הרלוונטיות, שהיו מונחים על השולחן לשימושנו, שזפו עינינו את המידע הביורוקרטי הנדרש שנרשם בכתב יד על הסטודנט אבא גייסינוביץ, קורסים שלמד, הערות המורים, כתובות מגוריו וחובותיו הכספיים לאוניברסיטה. "כן, אתה רשאי לצלם" – אמרה הארכיונאית ברברה בירינגר באדיבות, ומצלמתי הדיגיטלית אגרה לתוכה עוד ועוד מידע, עוד ועוד עמודים, שעניינם הסטודנט היהודי מקליצ'ב.

    אכן כן,לא טעיתי – קליצ'ב. על כל מסמכיו של אב"א אחימאיר מווינה, בין בכתב ידו ובין בשאר הרישומים, כמו גם על תעודת ההסמכה לדוקטור הנמצאת ב"בית אבא" ברמת-גן, צויינה על ידו קליצ'ב כעיר הולדתו. הנה תרגום מגרמנית של ה"קוריקולום ויטה" (קורות חיים) בכתב ידו, השמור בתיקו בארכיון האוניברסיטה: "נולדתי ב-1897 בקליצ'ב, רוסיה הלבנה, בן לסוחר. את ילדותי ביליתי בכפר. בן 7 עברתי עם הורי לבוברויסק. את החינוך הראשון שלי קיבלתי בבית, ואז התחלתי את לימודי בגימנסיה, אותה סיימתי ב-1918. בשנים 1918-19 למדתי באוניברסיטת קייב. בפרוץ המהפכה, ברחתי לבלגיה. באוניברסיטת לייז' למדתי שני סימסטרים. ב-1921 הגעתי לווינה, ומאז אני סטודנט מן המניין באוניברסיטת וינה. אבא גייסנוביץ".

    האמת – אבא נולד בכפר קטנטן בבלארוס שכבר נימחה ככל הנראה מעל פני האדמה – דולהי או דולגי. בגיל 7 הוא עובר עם משפחתו לעיר הסמוכה – בוברויסק, ומאז הוא מזוהה כאחד מבניה היהודיים הנודעים של עיר זאת, וביניהם גם: ברל כצנלסון, קדיש לוז'ינסקי-לוז, דוד שמעונוביץ-שמעוני, בוגי בן יוגלי, מנחם שמידט-שמי, יוסף כצנלסון, רחל כצנלסון-שזר ועוד. קליצ'ב – כך מצאנו באינטרנט – נמצאת במרחק 65 ק"מ מהעיר בוברויסק (ומ-1944 שייכת למחוז בוברויסק) ו- 91 ק"מ מהעיר מוגילב (ושייכת למחוז מוגילב מ-1954) ובה כ-8000 נפש. בשנת 2000 קיבלה מעמד של עיר. היא המרכז של חבל קליצ'בסקי שבו שכן גם הכפר דולגי. כאשר מגיש אבא את בקשתו לדקאן הפקולטה לפילוסופיה להירשם למבחני הסיום לקבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה בהיסטוריה חדשה וימי הביניים", הוא מצרף את עבודת הדיסרטציה שלו ( BEMERKUNGEN ZU SPENGLERS AUFFASSUND RUSSLANDS – תפיסת רוסיה לפי שפנגלר( ואת קורות חייו. עותק של הדיסרטציה שמור עימנו ב"בית אבא", ואולם שאר המסמכים, המצויינים במכתב הלוואי, לא נמצאו בתיקיו בארכיון אוניברסיטת וינה: תעודת לידה, אישור על מקום הלידה, ותעודת סיום הגימנסיה. האם הלכו לאיבוד? או שמא מצריך העניין בדיקה נוספת בארכיון המסודר והיעיל של אוניברסיטת וינה?


    החוקר מבר-אילן מסייע

    בכל אופן – שאלת קליצ'ב נותרה בגדר תעלומה. פנינו עם הקושיה אל ד"ר איליה רודוב, מהמחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן. הקשר עם ד"ר רודוב ראשיתו משנת 1990, כאשר עדיין היה אזרח בריה"מ, תושב בוברויסק, והוא שקיבל את פני ופני רעייתו בביקורנו הקצר בעיר. עדיין שרר אז ברוסיה וברוסיה הלבנה השלטון הסובייטי. ולכן, במוסקווה הצטיידתי ב"רישיון" שהתיר לנו לשהות בבוברויסק – שמונה שעות בלבד. בהדרכתו של איליה הצעיר, אמן שהירבה לצייר את מראות העיר, הצלחנו לנצל ביעילות את הביקור הקצר והמרגש בבוברויסק, עיר ילדותו של אבי. לימים, כשהוצאתי לאור יחד עם אחותי הבכורה זאבה זבידוב, את כרך הזכרונות של אבינו, "אטלנטידה או עולם ששקע", עוטרו הסיפורים בכרך ברישומיו הנהדרים של איליה, והוא אז כבר "עולה חדש" בישראל.

    מתוך השערה ספונטנית אמר לי ד"ר רודוב, כי "יכול להיות שאף שאביך נולד בדולגי, היה בקליצ'ב בית-החולים שאליו הוחשה האם ושם אכן נולד. לאחר הלידה חזרו האם והתינוק הביתה לדולגי". ואולי – שיער עוד ד"ר רודוב – "היו לאביך סיבות לשנות את שם מקום לידתו, מחשש למשהו שלא נהיר לנו". בכל אופן – הוסיף – אחותי היא היסטוריונית החיה עד היום במוגילב. היא מפרסמת מחקרים בתולדות היהודים באזור, חקרה את תולדות השואה בקליצ'ב וביקרה שם כמה פעמים. אפנה אליה".

    וכך אומנם עשה ידידי הטוב ד"ר איליה רודוב. הנה התשובה שנתקבלה מן ההיסטוריונית ממוגילב: "לא נראה שאב"א אחימאיר היה מזייף את מקום הולדתו (קליצ'ב במקום דולגי) כאשר הוא מילא טפסים באוניברסיטת וינה. לא היה הבדל משמעותי (מדיני, פוליטי, חברתי, לאומי או אחר) בין דולגי, קליצ'ב ובוברויסק. יחד עם זאת, שום ארכיון מלפני השואה לא שרד בבלארוס, כך שאין אפשרות לדעת את האמת". לדברי איליה, האחות הפריכה את השערתו ששרה גייסינוביץ, האם היולדת, נסעה לבית-החולים בקליצ'ב, כי אין עדויות על בית-חולים כזה בתחילת המאה ה-20. נשים, לדבריה, "ילדו בבית, בעזרת מיילדות, כאשר למשפחות אמידות היה גם רופא משפחה, שבמידת הצורך ביקר בבית. יתכן שהיו סיבות אחרות לנסיעתה של אשה בהריון לעיירה לא הרחק מהכפר שלה. אולי להורים היה שם בית, או שם היה מקום מגוריו של רופא שהיה קשור למשפחה, אך אין לדעת בוודאות".

    הנה כי כן, תעלומת קליצ'ב (המקום עליו נכתב באתר אינטרנט ברוסית כי "אף בר-דעת לא ייכנס מרצונו הטוב למקום שנקרא קליצ'ב"...) - בעינה נותרה. היא עשויה להיפתר אולי, בין אם על-ידי בירור נוסף שתעשה אותה היסטוריונית ממוגילב, ובין אם על-ידי נסיון לאתר עוד מסמכים בארכיון של אוניברסיטת וינה, הגם שחלפו כמעט 90 שנה מאז  סיים אבי, אבא גייסינוביץ, את לימודי הדוקטורט, ומעת שהפרופסורים באואר ונברסברגר מהפקולטה לפילוסופיה חתמו על ה-RIGOROSENAKT (בתרגום חופשי: "מסמך סופי שאין עליו ערעור") מס' 5935 והכתירו את אבא גייסינוביץ לדוקטור מטעם אוניברסיטות וינה, ב-8 ביולי 1924.

     

    כעבור שבועות ספורים עולה הדוקטור הצעיר לארץ-ישראל. גייסינוביץ נהפך סופית לאחימאיר.


    פורסם לראשונה: "האומה", מספר 184, דצמבר 2011

     

    הדפסה