הבן: יוסי אחימאיר

 

 

בנם הצעיר של סוניה ואב"א, יליד ירושלים - י"ד אייר תש"ג, 19.5.1943. נקרא על שם יוסף כצנלסון, חברו הקרוב ביותר של אביו מבוברויסק, מווינה ומהצה"ר. בוגר גימנסיה "אהל שם" ברמת-גן, וחניך הצופים ברמת-גן. עבודתו בכתה שמינית על "הגיאוגרפיה-היסטורית של חצי האי סיני" פטרה אותו מבחינת בגרות בהיסטוריה ופרק גדול ממנה פורסם בביטאון "ידיעות רמת-גן". 

 

בצה"ל סיים קורס מ"כים של הנח"ל בשבטה ושירת בבית ספר לטייס של חיל האוויר בבסיס תל נוף כמש"ק הדרכה בקורס מכין לפרחי טיס. במהלך השירות סיים קורס צניחה.

 

ב-1966 החל לעבוד ביומון "היום" של גח"ל כעורך חדשות ופירסם בו את מאמריו הראשונים (אם לא להביא בחשבון את רשימתו "הירקון" ב"הארץ שלנו" בהיותו בן 9 וחצי ורשימתו "גדוד הכרמל להנחלת הלשון" ב"מעריב לנוער" ב-1959). במקביל למד באוניברסיטת תל-אביב וקיבל תואר ב.א. במדע המדינה ובהיסטוריה של המזה"ת. ערך את ביטאון תא הסטודנטים של גח"ל - "חד וחלק".

 

ב-1969 התקבל, על פי הזמנת שלום רוזנפלד, כחבר במערכת "מעריב" ועבד שם כעיתונאי במשך 15 שנה. בתקופה זו היה עורך חדשות, בעל טור ("מי ומה" - על שמות ועניינים בחדשות) ופירסם מאות מאמרים. ערך את "ספר השנה של העיתונאים" תש"ם שבו פירסם ראיון מקיף עם ראש הממשלה מנחם בגין, וזכה ב"פרס מרץ" לעיתונאות (1983) מטעם מסדר ז'בוטינסקי.

 

ב-1984 נענה יוסי אחימאיר להצעתו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר, לשמש כעוזרו הפוליטי והתקשורתי ודובר משרד ראש הממשלה. בשנים 1988-1992 שימש כמנהל לשכת ראש הממשלה ובין היתר השתתף בוועידת השלום במדריד, ובפגישות עם נשיאי ארה"ב ומנהיגים אירופיים. יזם וערך (יחד עם יוסף כרוסט ושלמה אוקון) את ספר נאומיו של ראש הממשלה שמיר – "נאום ראש הממשלה".

 

ב-1992 התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת והגיע למקום 35. נכנס לכנסת ב-1995 וכיהן כחבר-הכנסת עד לבחירות לכנסת ה-14. לא הצליח להיבחר שוב אף כי זכה בתמיכה ניכרת (כ-41 אלף קולות ב-1996) בהתמודדויות הפנימיות ("פריימריס") בליכוד.

 

בשנים 1992-1993 שימש כמנכ"ל קרן רמת-גן לחינוך ולתרבות ואז הקים חברה לייעוץ תקשורתי - א.ש.ש. תקשורת בע"מ. שימש דובר ויועץ לאירגונים כמו: הבונדס, התאחדות הוצאות הספרים, מועצת תנועות הנוער, מרכז מורשת בגין (בהקמה), פסטיבל "קלאסי בים האדום", התזמורת האנדלוסית, ועידת הנשיאים של האירגונים היהודיים בצפון אמריקה, מועצת הצמחים ועוד.

 

ב-1999 התמנה יוסי אחימאיר לעורך כתב-העת "האומה" - הבמה למחשבה לאומית, בהוצאת מסדר ז'בוטינסקי, וכן ליועץ למכון ז'בוטינסקי וחבר הנהלתו. עד כה ערך 54 גיליונות של רבעון "האומה", שבכל אחד מהם 144-128 עמ'. בשנת 2000 ריכז את הוועדה המארגנת לארועי שנת ז'בוטינסקי במלאות 120 שנה להולדתו ו-60 שנה לפטירתו, וכיהן שנתיים כחבר המועצה הציבורית לתרבות ואמנות.

 

 

באפריל 2005 נתמנה למנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל, ולעורך ביטאונו "חדשות המכון". נתן תנופה רבה לפעילות המכון, בייזום ערבי עיון מרתקים,  בהוצאת ספרים, בגיוס תרומות וביוזמות תקשורתיות.

 

ערך והוציא לאור ספרים וחוברות על התנועה הרוויזיוניסטית ועל אישים כגון: הטייס חיים הולצמן - "דפי חיים" (1971), משה בן-חורין - "דברים משלו ועליו"   (1975), "מאת יהושע ביצור" (יחד עם ברוך מאירי, 1989). כן יזם את הוצאתם לאור של ששת כרכי הכתבים הנבחרים של אביו, על-ידי "הוועד להוצאת כתבי אחימאיר" - החל ב-1966. לפעולה זו גייס את שותפותם הפעילה של פרופ' בנציון נתניהו ופרופ' יוסף נדבה.

 

בין הספרים הנוספים שערך: "כך ברחנו לחזית" (1979), "הנסיך השחור - יוסף כצנלסון והתנועה הלאומית בשנות השלושים" (1982), "הננו סיקריקים – עדויות ומיסמכים על ברית הבריונים" (יחד עם שמואל שצקי, 1978) ו"יצחק שמיר כסלע איתן" (2008). כתב את הספרון "מנחם בגין – המנהיג שהביא את השלום" שיצא לאור על-ידי מרכז ההסברה  (1992), מיד לאחר פטירתו של בגין, ופירסם קובץ מאמרים פוליטיים מפרי עטו - "השנה החמישים וחמש" (2003).

 

במלאות 50 שנה לפטירת אביו, יזם כנס רב משתתפים במכון ז'בוטינסקי ובעקבותיו ערך והוציא לאור את הספר: "אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית" (2012).

 

הוא מפרסם בקביעות מאמרים פוליטיים בעיתונים "הצופה", "מקור ראשון", "ישראל היום", "מעריב", באתר האינטרנט "מחלקה ראשונה", וכמובן ב"האומה", עומד בראש העמותה להנצחת הצייר יוסי שטרן, חבר במועצה הציבורית להנצחת ז'בוטינסקי שבמשרד ראש הממשלה, חבר הנהלת יד ושם, חבר הנהלת קרן הכט, חבר דירקטוריון מוסד ביאליק, חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל בשומרון ועוד.

 

ב-2008 הקים יוסי אחימאיר את "בית אבא - ארכיון אב"א אחימאיר, רמת-גן" בדירת הוריו ואת אתר האינטרנט "בית אבא", שאותו הוא מנהל, מדריך קבוצות מבקרים במקום ומסייע לחוקרים המתעניינים באביו ובמורשתו.

 

בשנת 1972 נשא לאשה את נעמי לבית חייט, שעלתה עם משפחתה מריגה שנה קודם לכן, והינה גימלאית של אירגון "נתיב". בנותיהם הן: אסנת-אוסי הנשואה למורן כרמל, בן קיבוץ עין-החורש, ואפרת-אפי שכרתה ברית זוגיות עם מיכל אפשטיין. נכדיהם: יואב ועפרי.

 

 

 

בנפול הקומוניזם – מכתב לאבא

מאמר שכתב יוסף אחימאיר, ופורסם בגיליון 214-215, ספטמבר 1991, של כתב העת "בארץ ישראל"

 

שנת תשנ"ב. שנה, שבמהלכה ימלאו שלושים שנה להסתלקותך. שלושים שנה – ודומה כאילו אך אתמול זה קרה. זוכר אני היטב את היום ההוא, את המוות שבא בפתע ונטל אותך מעימנו. בן 19 הייתי, חייל בשירות סדיר, בצבא ישראל, שעליו היתה גאוותך. הכאב על מותך נמהל בסיפוק על מורשתך הספרותית העצומה. ניחומים על אובדנך מצאנו באלפי המאמרים מפרי עטך, שליקטנו מעשרות עיתונים, בכתבים שהוצאנו לאור ושבהם אתה מדבר אלינו, מדריך אותנו.

בציבור הישראלי אתה ידוע במידת-מה, רחובות בכמה ערי ישראל נושאים את שמך. בציבור מסויים של משכילים, מתעניינים וממשיכי דרכך, נפוצה תורתך. בקרב ותיקי התנועה שמך עדיין מעורר התרגשות. לא יותר מזה. בדרך כלל, כשמזכירים את אב"א אחימאיר האסוציאציה הראשונה שעולה, לדאבון הלב, היא משפט ארלוזורוב ו"פאשיזם". גם בחוגים "שלנו" אין מכירים את פועלך ותורתך למלוא רוחבם, למלוא היקפם, למלוא אמיתותם, למלוא תוקפם ואקטואליותם.

 

"מלחמת שלושים השנה"

זכורני, ואני ילד, נטלת אותי לנסיעה ל"מרחקים" – כלומר, לירושלים. הגענו לתחנה המרכזית בתל-אביב והנה אני רואה ברציף לחיפה אוטובוס מפואר קולט נוסעים, לעומת אוטובוס מיושן ברציף הירושלמי. מה פשר הדבר? – שאלתיך, והשבת בפשטות: בקו לחיפה יש ל"אגד" מתחרה רצינית, הרכבת, ולכן משפרים את השירות, מה שאין כן בקו לירושלים, בו הרכבת אינה "מפתה" נוסעים רבים מדי. כך למדתי ממך, על רגל אחת, את תורת הכלכלה החופשית-תחרותית, לעומת הכלכלה הסוציאליסטית, הדואגת לשיוויון בעוני, בחוסר, בסבל.

אפיזודה זו הספיקה לי להבין אותך. על כך נוספה עם השנים הקריאה במאמריך, רשימותיך והגיגיך, שבהם מתבלטת הסידרה "אנטימא", קרי: אנטי-מארכסיזם.

היית, אבא, מורה-דרך לדור של לוחמים לשיחרור ארצם משלטון-זר, הקמת את המחתרת האנטי-בריטית הראשונה, הטפת להקרבה ולקורבנות, הפחת רוח לאומית בלבבות, ונלחמת ב"רקב ביעקב", אבל בימים אלה צריך להדגיש פן אחר במחשבתך: היית האנטי-קומוניסט מספר אחת בעם היהודי, איש ה"אנטימא", שניתח באיזמל חד את מהותו האנטי-אנושית של המשטר הקומוניסטי ותורת הכזב האדומה, שנילחם בו ללא פשרות, ושצפה את כישלונו ואת סופו הבלתי נמנעים. שילמת על כך מחיר אישי יקר. האדומים בעמנו קידשו עליך מלחמה. דאגו כי תוחרם, העלילו עליך עלילות זדון. גם בתנועתנו נמצאו מזלזלים בעיסוקך הבלתי-נלאה בחשיפת הזדון והרשע הקומוניסטיים.

והנה באלה הימים, כשם שפרקים אחרים בתורתך התגשמו, כשם שצדקת בהרבה תחומים אחרים, הנה גם הפרק של "מלחמת שלושים השנה" שלך בקומוניזם הוכתר בנצחון. חלמת, לחמת, להקמת מדינת היהודים וזכית לחיות בה במשך 14 שנה; חלמת, הטפת לשיחרור חלקי מולדת, והנה ארע הדבר חמש שנים לאחר פטירתך – חזרנו אל הכותל המערבי, למערת המכפלה ולקבר רחל; קיווית כי תלמידי זאב ז'בוטינסקי יגיעו לשלטון – ואכן זכינו לכך ב-1977.

 

סטירת לחי לבולשביק

ועתה לנגד עינינו, קורה הנס הגדול, קץ עידן הקומוניזם. כבר ב-1917 חזית על בשרך מה פשר השלטון האדום בברית-המועצות שזה אך קמה. לנגד עיניך החרים מפקד משטרה סובייטי שק סוכר מחנווני יהודי עני. כך סתם, בשרירות לב, "למען המהפכה". זה היה בבוברויסק עירך, שזכיתי לבקר בה אשתקד. התערבת, סטרת על לחיו של אותו בולשביק, וכמובן נלקחת מיד למאסר. אחר-כך באו שנות הרעב והמחסור, מותו חסר התכלית של אחיך, מאיר ז"ל. בכל אלה די היה בשבילך, כבר באותן שנים מוקדמות, לחרוץ את דינו של המשטר הקומוניסטי. מני אז קידשת מלחמה באדומים, מדכאי רוח האדם, שוללי חירותו ולחמו, טובחי מיליונים, רודפי יהודים.

היום יכול אני לבשר לך, אבא: יש שכר למלחמתך, בא הקץ לקומוניזם. היום אותה בריה"מ הגיעה לסוף דרכה, שעריה נפתחו והעם היהודי יוצא בהמוניו לארץ-ישראל, מדינתנו ההולכת ומתחזקת, מתעצמת ומתחזקת. כל רודפיך ומבקריך, אלה שעדיין חיים עימנו, כל ה"בן-אהרונים" וה"יעקב חזנים", ראשי ההסתדרות, ותיקי מפא"י ושאר פלגי השמאל, חוגגים ה"אחד במאי" שעשית ממנו חוכא ואיטלולא, כל אלה מסתירים פניהם, מתביישים, מחפשים הסבר ודרך. היבואו אל קברך לבקש סליחה ומחילה, להודות בטעותם המרה, לומר לך שצדקת? מסופקני.

תורתך, אבא, כל כך אקטואלית היום הזה, אקטואלית ומתגשמת, ומה חבל כי אתה, שכה אהבת את העם הרוסי, את בוברויסק שלך, אינך יכול לחזות במו עיניך בשינויים הכבירים המתחוללים שם, שינויים שידעת כי סופם לבוא.

ומה באשר לעתיד? בספרך, שטרם יצא לאור, "אקדמות לתולדות המהפכה הרוסית", עוברת כחוט השני התיזה, כי העם הרוסי אינו בנוי לדמוקרטיה. שלטון דיקטאטורי אחד (המשטר הצארי) הוחלף בשלטון דיקטאטורי אחר (המשטר הלניני), והיום, כאשר בחוצות הערים ברחבי האימפריה הסובייטית לשעבר ניתצים פסלי לנין ודז'רז'ינסקי, עדיין צריכים אנו להמתין ולצפות להתפתחויות. המשטר הקומוניסטי הגיע לסוף דרכו, אך ספק אם העידן הדמוקרטי מיתדפק על שערי מוסקווה.

מסיבה אחת, אולי, היית יכול להצטער על התמוטטות המשטר הקומוניסטי. על קיומו של משטר כזה בירכת רק במקרה אחד – במזרח גרמניה. דעתך היתה, כי אין עונש הולם יותר את הגרמנים על השואה שהמיטו על העם היהודי, ממשטר רעב ודיכוי בנוסח קומוניסטי. בהתמוטט חומת ברלין ראינו את הפער העצום בין מערב גרמניה המשגשגת לבין "אחותה" שממזרח לחומה – מזרח גרמניה האפורה, המדכאת, המפגרת. העונש היה מושלם.

 

שבירת שלטון הרשע

בעוד כמה חודשים נתייצב, אבא, בפעם השלושים ליד קברך, להעלות זכרך ולהתייחד עם דמותך. באותו מעמד נוכל לומר לך ולעצמנו, בני משפחתך ותלמידיך: השנה הזאת היתה שנת נצחון לתורתך, לדרכך, לאמונתך בנצח ישראל, שנת נצחון גדול לציונות הצרופה על כל רודפיה מבחוץ ומסלפי דמותה מבית, שנת שבירת שלטון הרשע האדום ברוסיה שאיננה עוד סובייטית, שנת התפכחות מאשליות הקומוניזם. שנת נצחון לאיש, אשר לפני פטירתו כתב לידיד: "לאחר מותי סיפדו לי ככה: היה יהודי, כמעט בודד בדורו, שזעק: הסוציאליזם זהו האויב!"...

 

הדפסה