הרעייה: סוניה שרה אחימאיר (1908-2006)

 

סוניה-סופיה נולדה להוריה מנוחה ויהודה-לייב (ליאון) אסטרחן, כבת זקונים אחרי אחיה מיכאל (מישה) ואליעזר (לוקה), ב-17 באוקטובר 1908 בעיר מינסק שברוסיה הלבנה.

 

שנות ילדותה ובגרותה עברו עליה בבית הוריה בדנציג שבפולין. אביה היה סוחר יערות אמיד.

 

כבר בגיל 15 הכירה את בעלה-לעתיד שהיה קרוב משפחתה, ד"ר אב"א אחימאיר (גייסינוביץ), המבוגר ממנה  ב-11 שנים. השניים התכתבו, ותמונת פורטרט שלה עם הקדשה "לאבא מסוניה" (פברואר 1925) נשתמרה. הם התקרבו יותר זה לזו, בעת שאחימאיר היה במסעי הרצאות בפולין בתחילת שנות השלושים.

 

בשנים 1924-1926 למדה ספרות גרמנית באוניברסיטות וינה ובריסל. היתה ידידתם הקרובה של הציירים התאומים אפרים ומנשה זיידנבוייטל, שניספו בשואה. מנשה היה מחזרה, הם הירבו לבלות ולהצטלם, וכאשר נפרדו סופית העניק לה מנשה זיידנבויטל למזכרת ציור שמן מפרי מכחולו - סירות בחוף צופוט.

 

ב-1934, לאחר פרוץ עלילת רצח ארלוזורוב ומאסר אחימאיר, עלתה סוניה ארצה, עקבה מקרוב אחרי המשפט וסייעה לאחימאיר בכל תקופת משפטו ומאסרו באשמת אירגון גוף מחתרתי אנטי-בריטי, "ברית הבריונים".

 

באוגוסט 1935, זמן קצר לאחר שיחרורו של אחימאיר מהמאסר, באו השניים בברית הנשואין. את החופה ערך ר' אריה לוין, בדירתו בירושלים.

 

חבריו של אב"א אחימאיר ב"ברית הבריונים" תלו ברעייתו הטרייה את האשמה בכך שלא המשיך בדרך המהפכנית. על כך כתב ק. כצנלסון ("כובשים במצוקה", עמ' 58), כי "אשמה זו רחוקה מאוד מהאמת. גב' סוניה אחימאיר היא אשה אמיצה, בעלת אופי חזק ויציב... סוניה קשרה גורלה אתו בימי עלילה ומאסר ובטוחני שהיתה מוכנה ללכת אתו הלאה בדרך המהפכנית אילו רצה. אך הוא לא רצה אלא השתוקק ל'שקט קאבינטי'. המהפך היה שלו, כולו שלו, ויתכן שלולא סוניה היה שברונו עוד יותר חמור. יתכן שמגיע לה צל"ש, כפי שמגיע להרבה נשים רביזיוניסטיות אמיצות. הן הן שהיו העורף הרביזיוניסטי בשנים המפוארות והמרות של מלחמת המחתרת".

 

ביולי 1938, בעת שבעלה נמלט ללבנון מפני הבריטים, נולד ברמת-גן הבן הבכור, יעקב – כיום מבכירי העיתונאים והמגישים בטלוויזיה, חתן פרס ישראל לתקשורת. טקס הברית התקיים בהיעדרו של האב ובנוכחות תמר קופ-ז'בוטינסקי, אחותו של ראש בית"ר. כעבור חודש נסעה סוניה עם יעקב לפיראוס שביוון, שם התאחדה המשפחה והגיעה לבית הוריה בדנציג.

 

ערב מלחמת העולם השניה חזרו אבא, סוניה ויעקב בנסיעת חתחתים, ברכבת ובאניה, ארצה. הוריה של סוניה, אחיה הבכור מישה ואחיינה ינדרוש בן ה-13, ניספו בשואה.

 

במאי 1943 נולד בירושלים בנם השני, יוסי – אף הוא עיתונאי, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה שמיר, חבר הכנסת ה-13 וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.

 

המשפחה גרה בירושלים, חיה בצימצום, סוניה התמסרה לגידול הבנים ואיפשרה לבעלה לעסוק בעבודתו הספרותית והפובליציסטית. במלחמת העצמאות עברה סוניה עם משפחתה את ימי המצור והרעב בירושלים, כאשר בעלה מתנדב ל"משמר העם".

 

עם הקמת המדינה, עברה משפחת אחימאיר לגור בגבעתיים למשך ארבע שנים, ומשנת 1952 גרה בשיכון הוותיקים ברמת-גן, לצידם של עיתונאים וסופרים, אמנים, מורים ואישי ציבור.

 

כשיצא לאור ב-1957 ספרו של אב"א אחימאיר "עם קריאת הגבר", הוא הקדיש אותו לרעייתו: "לסוניה – עת אשמדאי רקד את ריקודו בתוככי האומה, עת הועמדתי בצל הגרדום, לא היססת להושיט לי את ידך, ותבני את ביתנו, ותהי אם-הבנים, וככה הגענו עד הלום".

 

ערב שבועות תשכ"ב (יוני 1962) נפטר אב"א אחימאיר והוא כבן 65. הרעיה סוניה היתה אז בת 54. היא וילדיה עסקו מאז בהנצחת הבעל והאב, בין היתר בקריאת רחוב על שמו בשיכון הוותיקים ברמת-גן ובעוד תשע ערים, ובהוצאתם לאור של כתביו.

 

 

ב-1962 סיימה סוניה את לימודיה בבית-הספר הממשלתי לתיירות ועבדה מאז בלשכת התיירות הממשלתית בתל-אביב, עד הגיעה לגיל 68. נחשבה לאחת העובדות המצטיינות ונעימות ההליכות של משרד התיירות, ומן הבודדות שידעו הרבה שפות (עברית, אנגלית, רוסית, פולנית, גרמנית, יידיש וצרפתית). מדי פעם התפרסמו עליה סיפורים בעיתונים, על עזרתה לתיירים ואדיבותה המיוחדת.

 

 

עם פרישתה כגימלאית ממשרד התיירות, עבדה - למרות גילה הגבוה יחסית - עוד שמונה שנים בחנות הספרים של רשת סטימצקי ב"בית התפוצות" בתל-אביב. היא פרשה מעבודתה מרצונה, כשהיא מסבירה: "החלטתי לעזוב, כי אני מבינה שלא נעים לראות מעבר לדלפק פנים מבוגרות"...

 

ביולי 1964 היתה סוניה בין מקבלי ארונו של זאב ז'בוטינסקי, עם העלאת עצמותיו ארצה, וניצבה במשמר כבוד ליד ארונו בככר הרברט סמואל בתל-אביב.

 

היא עקבה בהתרגשות אחרי דיוני ועדת החקירה הממלכתית לרצח ארלוזורוב, שכונן ראש הממשלה בגין ב-1983, ועם פירסום מסקנותיה ביוני 1985 – הגיבה: "בשבילי זה לא חידוש שהם זכאים ושלא הם ביצעו את הרצח. החידוש החשוב באמת הוא, שהוכח שסימה ארלוזורוב לא דיברה אמת. המשפט הזה פילג את העם. אצל בעלי המנוח היו שני סוגי אנשים. אלה שהאמינו ברצח ואלה שלא האמינו. בעלי מאז ומתמיד ביקש שתהיה ועדת חקירה ושתוציא את המסקנות. הנושא הזה הכביד עליו עד סוף חייו. הוא צדק! העלילה  האיומה הזו! בשבילי זה לא כל כך הקלה, מפני שבעלי לא חי והוא לא זכה לשמוע את המסקנות של הוועדה. כל התקופה ההיא חזרה אלי בימים אלה. זה כל כך עצוב וכל כך טראגי".

 

מכה קשה לסוניה היתה הסתלקותם של אחיה האהוב אליעזר אסטרחן (יוני 1998) ורעייתו טוני (פברואר 1997). עימם ועם בנותיהם, אביבה גלבוע ומנוחה אשר, שמרה וטיפחה קשר משפחתי הדוק.

 

בספטמבר 2000 הוענק לסוניה אחימאיר "אות נשות הליכוד". על האות, עליו חתום יו"ר הליכוד ח"כ אריאל שרון, נאמר כי הוא מוענק לך "על עמידתך הגאה, לצד בעלך, אל מול שנאת חינם, שנאת אחים, על תרומתך ועבודתך להנחלת המורשת הלאומית, תורת ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר, על מלאכת הקודש של איסוף והוצאה לאור של כתבי אב"א אחימאיר... על עמידתך בגבורה אל מול חומות השנאה... חיית חיים אנושיים והומאניים למופת, והקמת משפחה לתפארת, יחד עם בנייך יעקב ויוסי".

 

 באוקטובר 2003 חגגו עימה בחצר ביתה הרמת-גני בני משפחתה וידידיה מלאות לה 95 שנה. בארוע השתתפו בין השאר שני בניה, ארבעת נכדיה (אבישי, ענת, אסנת, אפרת) וחמשת ניניה (תומר, שירה, נמרוד, אמיר, יואב), וכן זאבה, בתו מנישואיו הראשונים של אחימאיר, עימה היו לה יחסי קירבה מיוחדים, וילדיה (עדה, אבא-שאול, והנכדה אליה). הם הגישו לה קובץ ברכות ותודות, שריגש אותה מאוד. בקובץ בין השאר מכתב ברכה מראש עירית רמת-גן צבי בר, ל"תושבת הוותיקה והנאמנה של רמת-גן מזה כ-50 שנה (!!!)", ש"זוכרת את העיר שלנו עוד מ'צעירותה'"...

 

סוניה גרה 54 שנה באותו בית ברמת-גן, כשהיא מעבירה את עיקר זמנה, מאז פרשה מעבודתה ב"סטימצקי", בקריאת עיתונים ובצפייה בטלוויזיה, באירוח צאצאיה, ידידיה ושכניה, שאהבוה וכיבדוה. עקבה בעירנות אחר כל המתרחש במדינה ונהגה כאם משפחה למופת.

 

בשנתה האחרונה חלה הרעה בבריאותה, אך היא שמרה על חזות איתנה ועל עירנות - וגם זכתה לראות בהולדת נין שישי (אדם) – עד שאושפזה, עקב קשיי נשימה, תחילה במחלקה הפנימית ב"איכילוב" ולבסוף במחלקת הסיעוד המוגבר בבית-החולים "מגדל הזהב" בבת-ים. למרות חולשתה, גם שם היא כבשה באצילותה את לבבות האחיות והרופאים, שטיפלו בה במסירות.

 

סוניה אחימאיר נפטרה ביום ד', י"ח בטבת תשס"ו, 18.1.2006, בשעה 2 בצהריים, בת למעלה מ-97, כשבני משפחתה סובבים אותה. למחרת נטמנה בבית העלמין נחלת יצחק לצידו של בעלה.

הדפסה