בין אב"א אחימאיר למנחם בגין

    הרצאתו של ד"ר יוני אביב בטקס חלוקת פרסי מחקר שנערך במכון ז'בוטינסקי, 2 ביולי 2009

    כבוד שרת התרבות והספורט ח"כ לימור לבנת, מר פלג תמיר יו"ר מכון ז'בוטינסקי, פרופסור אריה נאור יו"ר הוועדה האקדמית של המכון, מר יוסי אחימאיר מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, אמירה שטרן מנהלת הארכיון.
    אני רוצה להודות בשמי ובשם כל מקבלי הפרס לקרנות המכון על תמיכתן האקדמית בסטודנטים, חוקרים ותלמידי בתי הספר. אני בטוח שהתמיכה החשובה מסייעת לחוקרים ותורמת תרומה משמעותית לחקר תולדות התנועה הרביזיוניסטית, תחום מחקרי שעדיין לצערי נמצא בשוליים האפורים של האקדמיה ולא זוכה להערכה ראויה. רק לשם הדגמה מספר קורסים מצומצם שעוסקים בתולדות התנועה ובראשיה נפתחו בחוגים ובמחלקות להיסטוריה באוניברסיטאות. אין לי כל כוונה לומר כי זוהי מגמה מכוונת אבל לבטח אין זה יד המקרה.
    תמו חמש שנות מחקר שהקדשתי לתולדות חייו של העיתונאי וההיסטוריון אב"א אחימאיר, איש התנועה הרביזיוניסטית ומראשי קבוצת ברית הבריונים.
    הייתי רוצה לבחון בקצרה את מערכת היחסים בין אחימאיר למנחם בגין. שני האישים היו כמובן דמויות מרכזיות בתולדות התנועה הרביזיוניסטית ומייצגים דורות שונים. בגין נהג לכנות את אחימאיר רבו וציין בכל הזדמנות את תרומתו של אחימאיר שהיה מבין הראשונים שיזמו את המרי נגד שלטון המנדט הבריטי וסביר להניח שהיווה השראה למנחם בגין הצעיר.
    עיקר פעילותו הפוליטית והציונית של אחימאיר הייתה בין השנים פברואר 1928 עת הצטרף לתנועה הרביזיוניסטית ועד אוגוסט 1935 כששוחרר ממאסרו באשמת השתייכות לקבוצת ברית הבריונים. עוד לפני כן נעצר ביוני 1933 יחד עם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט בהטפה לרצח ובתכנונו ושוחרר מחוסר הוכחות. אחימאיר שהשתחרר שבור עוד ניסה את כוחו בחזרה לזירה הפוליטית אך ללא הצלחה.
    המפגש הראשון בין השניים היה, סביר להניח, בספטמבר 1932. אחימאיר שהיה אז בשיא כוחו הפוליטי ועמד בראש סיעת המקסימליסטים בוועידה העולמית החמישית של הצה"ר שהתקיימה בוינה, הגיע לפולין, לאחר הוועידה, כדי לגייס כוחות ולהקים תאים נוספים של המחנה המקסימיליסטי לאחד התאים האלה בפולין מצטרף מנחם בגין.
    כשהקים בגין את תנועת חרות שרצה לכנסת לא נבחר אחימאיר לרשימת מועמדי מפלגת חרות לכנסת. העיתונאי נח זבולוני כתב שבגין היה הפוסק בהרכבת הרשימה לכנסת. יום אחד נקבעה פגישה בין אחימאיר לבגין. בשיחה שקיימו השניים הביע אחימאיר את רצונו להיכלל ברשימת חרות לכנסת, יהא זה אפילו באחד המקומות הבלתי ריאליים, דהיינו בסוף הרשימה. אחימאיר, סבר זבולוני, ראה בהכללתו לכנסת כעין קתרזיס לשיקום וחזרה לפוליטיקה. בגין, שנפעם מדבריו של אחימאיר, פנה אליו בהדרת כבוד ואמר שלא ייתן את ידו שאחימאיר יהיה בסוף הרשימה וקבע שמפאת כבודו צריך אחימאיר להיכלל בראש הרשימה. דבר לא יצא מהפגישה, ושמו של אחימאיר לא הופיע ברשימה. אחימאיר, טען זבולוני, שהבין את הרמז שהוא לא רצוי, נסוג. על מקרה זה נהג אחימאיר לומר בפגישותיו עם זבולוני כי: "עלי אמרו הכל, אני רוצח וכו', אבל אף אחד לא העז לאמר שאני טיפש ושוטה".1
    בזירה הפוליטית, נהג בגין לשמור על כבודו של אחימאיר ויצא חוצץ בכל פעם שהועלה שמו של אחימאיר במסגרת היריבות בין מחנה מפא"י לתנועת החרות.
    כך היה בשנת 1955 כשציין בן-גוריון את שם אחימאיר, שעה כשקרא תיגר נגד מנחם בגין שהתלונן על הדימוי הפישסטי שדבק בתנועתו. בן גוריון לא שכח לציין שאחימאיר הוא האשם העיקרי בדימוי זה ומכאן שאין לבגין על מה להתלונן. מחאות האופוזיצייה היו בהתאם כל אימת שהועלה שמו של אחימאיר. כך היה גם בשנת 1959 כשבן גוריון המשיך להטיח לעברי ספסלי סיעת חרות כי אחימאיר היה מייצגם של הפשיסטים בישראל.
    בדיון שנערך בכנסת ב-13 במאי 1963 עורר בן-גוריון סערה בכנסת כאשר הטיח במנחם בגין שתנועתו פיארה את הנאצים. בן-גוריון הסתמך על מאמרו של אחימאיר ב'חזית העם' ב-28 במארס 1933, שלטענתו היו בו דברי שבח להיטלר. הדיון נפסק לכמה שעות בעקבות מחאות קולניות שהביעו חברי סיעת חרות בכנסת. "בדברך על אחימאיר של נעליך מעל רגליך", קרא לעברו בגין הנסער. בהוראת יושב-ראש הכנסת, קדיש לוז, נמחקו דבריו של בן-גוריון מן הפרטי-כל.2
    עימות פוליטי, מרתק במיוחד, בין בגין לאחימאיר, התרחש בוועידה הארצית הרביעית של תנועת החרות.
    באוקטובר 1956 שימש אחימאיר ציר מטעם סניף ירושלים בוועידה הארצית של תנועת החרות והיה אורח הכבוד. בישיבה החמישית של הוועידה שהתקיימה ב-3 באוקטובר 1956 בנוכחותו של יו"ר התנועה, מנחם בגין, נטל אחימאיר את רשות הדיבור. בנאומו החמיא אחימאיר להישגי התנועה שהולכת ומתפתחת אולם הביע אכזבה על הכישלון לתפוס את הגה השלטון בבחירות לכנסת השלישית שהתקיימו ב- 26 ביולי 1955 בטענה שבעם נטוע רגש פחד וכן החשש שאם תזכה תנועת החרות לרוב, יישפך דם בחוצות ירושלים ותל-אביב. אחימאיר קרא למהפכה מדינית שתחזיר עטרה ליושנה ברוח חזונו של ז'בוטינסקי. הוא הפנה דברים אפולוגטיים לעברו של בגין שלא הצליח, לדעתו, לכבוש את הנוער והתעלם מהאינטליגנציה. אחימאיר קבע שההמון חשוב, אבל אי אפשר להגיע לשלטון רק אתו. צריך למשוך לתנועה את שכבת האינטלקטואלים, וייתכן שהיה בדבריו רמז על שבגין התעלם ממנו לאחר שהקים את תנועת החרות.3 "ההמונים הנם ערמות חול, הם נודדים. הסלע הם הנוער והאינטליגנציה", קבע אחימאיר. לשיטתו, יש להמשיך במלחמה בקומוניזם ולנהל מדיניות חוץ עם גופים ממלכתיים אנטי-קומוניסטיים. בנאומו הסתייג אחימאיר מהכוונה לשנות את צבע מדי בית"ר בטענה שכל שינוי כזה יפגע במוניטין שצברה התנועה. אחימאיר התנגד למשא ומתן שהתנהל עם מפלגת 'הציונים הכלליים' על איחוד עם תנועת החרות וחזה את כישלונו בין השאר משום שהדברים לא נעשו כראוי וקיבלו פרסום שפגע במשא ומתן.
    בישיבת הנעילה של הוועידה, ב-4 באוקטובר 1956, הגיב בגין בנאום פרוגרמטי ארוך לכל הביקורות והטענות שהופנו כלפיו כמנהיג התנועה, ובכלל זה להערותיו של אחימאיר. בראשית דבריו ציין את הפופולריות שהתנועה זוכה בה בקרב ההמונים כאלטרנטיבה אמיתית לשלטונה המושחת של מפלגת השלטון מפא"י. אשר לדבריו של אחימאיר לפיהם לא הייתה התייחסות רצינית למשא ומתן על איחוד עם ה'ציונים הכלליים' ציין בגין שאחימאיר טעה ואכן הייתה גישה רצינית בשיחות. כדי לא לפגוע בכבודו ציין בגין שאחימאיר הוא מורו ומפקדו וממנו למד את העיקרון שבמלחמת החירות יש לשבת בבית הסוהר.
    העימות האידיאולוגי בין אחימאיר לבגין החל להתלקח בהערות ביניים של אחימאיר במהלך נאומו של בגין. כשהעיר בגין שהוא מאוכזב מגישתו הפסימיסטית של אחימאיר בדבר הצלחת התנועה ואי יכולתו לפרגן, השיב לו אחימאיר שכבר הביע תקווה נוכח הצלחת הוועידה, אולם עתה יש לנהוג ב"קאלט און פעסט" [יידיש] – בקרירות ואיתנות (על שם מאמרו של ז'בוטינסקי לאחר רצח ארלוזורוב שנהפך לסיסמה בקרב הרביזיוניסטים ודיבר על הטקטיקה הזהירה שיש לנקוט מול מסע ההכפשות נגד התנועה הרביזיוניסטית).4 את הביטוי הזה, התרעם בגין, ציפה לשמוע לאחר הכישלון בבחירות לכנסת השנייה ולא עתה. אשר לדבריו של אחימאיר על העדפתו כביכול של בגין את ההמונים על פני שכבת המשכילים בעם, קבע בגין, שכולם שווים בעיניו, ואין הוא עוסק בחלוקה אלקטורלית של הציבור שתומך בתנועה. דווקא שכבת המשכילים היא שבחרה להיות עם תנועת מפא"י ונהפכה לאחת המשמיצות הגדולות של תנועת חרות. אז פנה בגין מעל הבמה אל אחימאיר ושאל אותו כיצד נהג בזמן הבחירות לכנסת השנייה וכמה מנדטים ציפה שהתנועה תקבל. אחימאיר הפטיר לעברו "לכמה מנדטים אתה ציפית?" בגין השיב שהיה בטוח שהתנועה תעלה במספר המנדטים מהבחירות הקודמות והציע לא להיבהל מדבריו של אחימאיר על שפיכות דמים במקרה שהתנועה תעלה לשלטון. בגין הביע אופטימיות בדבר הצלחת התנועה ודחה מעליו את תחזיותיו הקודרות של אחימאיר. מפא"י אינה אויב כי אם יריב, וחילופי השלטון ייעשו בדרכי נועם. קודם שסיים את נאומו פנה בגין בקריאה נרגשת ותבע מאחימאיר לעלות לבמה ולהביע את תמיכתו שתנועת החרות תוסיף להצליח גם אם הדרך רצופה בעמל רב. ואכן, אחימאיר עלה לבמה ומסר הודעה אישית בשמו והחמיא לבגין על נאום מזהיר. בדבריו ניסה לתקן את הרושם שנוצר מההערות כלפיו. אחימאיר ציין שגם לאחר המפלה בבחירות לכנסת השנייה מעולם לא חשב לנטוש את התנועה כדרכם של רבים ממכריו שעברו לתנועות יריבות לאחר שנואשו מאי הצלחתה של תנועת החרות בבחירות לכנסת. בסיום דבריו פנה אחימאיר לבגין והבטיח: "מנחם, אל תחשוב שאם ספינתנו תלך רק בסערת הים של הצבוריות הסוערת, ללא עוגן, יהיה טוב. אניה כזאת תימצא בסכנה. לכן לקחתי על עצמי, כל הזמן, את התפקיד להיות העוגן". בצעד זה קיווה אחימאיר שהוא מביע אמון מלא במנהיגותו של בגין, אך עדיין הציע לא להתעלם משכבת המשכילים שהם העוגן של התנועה ולנסות לקרבם לתנועה במסרים שיהלמו את השקפותיהם וכך לזכות בתמיכתם.5
    גולת הכותרת ביחסים בין השניים הייתה במלחמתו העיקשת של בגין לטהר את התנועה הרביזיוניסטית מהכתם של רצח ארלוזורוב. ביוני 1956, ניסה בגין ליזום הקמת ועדת חקירה ממלכתית אך נכשל. בגין כינס מסיבת עיתונאים כשלצידו יושבים אחימאיר מיזה והוריו של אברהם סטבסקי מזה, אך הכנסת דחתה את הצעתו. אף אחד לא רצה לעסוק בנושא שהעלה אבק.
    התביעה לצדק משפטי הועלתה שוב כשעלה בגין לשלטון בשנת 1977 אבל ועדת החקירה הממלכתית נולדה בהחלטת ממשלת בגין השנייה בישיבתה מיום 14 במארס 1982. כתב המינוי של הוועדה לא הזכיר את מעורבותו של אחימאיר בפרשה.
    לסיכום הכבוד ההדדי שרחשו השניים אחד לשני לא הסתיר את פערי הדורות בין השניים. אחימאיר קורץ מחומר של אינטלקטואל מרדן שיצא שבור מפרשת ארלוזורוב ובערוב ימיו היה מוותיקי המשכילים האידיאולוגים של התנועה הרביזיוניסטית שהטילו ביקורת על הנהגת חרות בכל פעם שהייתה סטייה מתורתו של ז'בוטינסקי. בגין הקפיד להיזהר בכבודם של ותיקי התנועה אך לא תמיד שעה לעצתם. על כל זה נרחיב בבמה אחרת.


    ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
    1 נ' זבולוני אל י' אחימאיר, 11.5.82, ארכיון אב"א אחימאיר, רמת-גן. בארכיון בגין אין כל אסמכתא לעדותו של זבולוני.
    2  דברי הכנסת, 13.5.63, 37, עמ' 1822 1823. בעקבות הסערה בכנסת כתב בן-גוריון ב-15 במאי 1963 את מכתבו הידוע למשורר חיים גורי שבו כינה את בגין: "טיפוס היטלריסטי מובהק". מ' בר-זוהר ,בן-גוריון, ג, עם עובד, תל-אביב תשל"ז, עמ' 1546-1547.
    3 ריאיון עם ברוך מינקוביץ, 26.8.07.
    4 ז' ז'בוטינסקי, "קאלט און פעסט", מאמענט, 22.6.33.
    5 מתוך פרטי-כל ועידת החרות – א' דרורי (עורך), ספר הועידה, המזכירות הכללית של מרכז תנועת החרות, תל-אביב תשי"ז, עמ' 204 205; 279 291.

    הדפסה