האהבה שלי והחובה שלי כעיתונאי

עיקרי הדברים שהשמיע יעקב אחימאיר, בטקס שבו קיבל את פרס סמולר מטעם אירגון "ג'וינט", לסיקור נושאי העולם היהודי, שנערך במשכנות שאננים בירושלים, ביום שלישי, 21.12.2010:

בראשית, רצוני להביע רגשי תודה עמוקים לחבר השופטים שהחליט להעניק לי את הפרס השנתי על שם בוריס סמולר. הופתעתי מאוד, כי אין זה פרס הניתן לאחר הגשת מועמדות. אני מודה למחליטים.

התוכנית "רואים עולם", בערוץ 1, אכן כוללת כתבות על הנעשה בתפוצות היהודים בעולם. את חלק הארי של הכתבות הכינו כתבי הערוץ הראשון. למשל, הכתבה ששודרה באחרונה של מנחם הדר על אודסה-היהודית, הכתבות של ירון דקל על יהדות ארצות-הברית, הכתבות של העיתונאי שלמה סלוצקי על הנעשה בקרב יהודי ארגנטינה ועל חששם של היהודים בוונצואלה, תחת משטרו של הוגו צ'אבז. אורי גולדשטיין היה בקייב וסיפר לצופים על תחייה של חיים יהודיים באוקראינה.  ובוודאי כתבות שנעשו על ידי אחרים, על ידי כתבים אחרים, גם כמה כתבות שלי, על חיים יהודיים בפינות שונות של הגלובוס. אני שמח כי מישהו, כלומר באירגון הג'וינט, שם לב לתשומת הלב לנושאים היהודיים ב"רואים עולם".

תודה מיוחדת אני חב לשתיים, שכל כך מסייעות לי, במעשה ובעצות, מאז הוצע לי, לפני כ-14 שנים, לערוך ולהגיש את "רואים עולם". אני מתכוון לטובה ביאלה ולדורית שינדל, שאנחנו מצטופפים יחדיו, בשלישיה, בחדר-עבודה אחד. אינני אומר זאת בפעם הראשונה, אבל ראוי להדגיש כי עולם העשייה הטלוויזיוני לא היה יכול לנשום אלמלא אלמוניות ואלמונים, שלא מתייצבים מול מצלמה או המיקרופון, והם שמניחים את תשתית השידור לאלה ששמותיהם ידועים בציבור.

למרבה הצער, הנושא היהודי איננו מנושאי הדיווח הפופולאריים בתקשורת הישראלית. אנו יותר ישראלים מאשר יהודים. אבל שום דבר לא היה אפשרי בעולם התקשורת בארץ, אלמלא החופש העיתונאי שאנו, העיתונאים, נהנים ממנו גם ללא חוק המבטיח את חופש הביטוי במדינת ישראל. הרבה ביקורת מוטחת בעולם כלפי המדינה שלנו, אבל ישראל, החיה במצב חירום, אינה פוגעת בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, החופש למתוח ביקורת על ממשלות, על מערכת המשפט ועל מי לא.

אנחנו, העיתונאים, צריכים להביע תודה עצומה לבית המשפט העליון שלנו, המגן על חופש הביטוי, באין חוקה למדינת ישראל. פעם נמתחת ביקורת על בית המשפט העליון מצד ימין ופעם מצד שמאל, ואולי גם מן המרכז, ואפשר להתווכח על מידת האקטיביזם השיפוטי. אבל, אפשר להתווכח. וללא הגנת בית המשפט העליון, לאחר פסק הדין ההיסטורי בענין "קול העם", האם אפשר היה לחשוף, לבקר, לדווח, לגלות שחיתויות, להוקיע כשלים? איזו מדינה היתה מאפשרת גם למי שנאבקים בה, למי ששוללים את עצם קיומה, להגיש עתירות לבג"ץ? חבל שבעלי טורים בארצות-הברית אינם רואים את מחצית הכוס המלאה, ומתמקדים רק במחצית הכוס הריקה.

ומצב זה של חופש עיתונות מתקיים גם כאשר הולך וגובר תהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, תהליך המאיים לקעקע את הזכות להתקיים. ומה מקומנו אנו, העיתונאים, במצב הזה, של התגברות סכנת הדה-לגיטימציה של עצם קיום המדינה? האם לא נלחמו בנו, ונקטו פעולות מלחמה ורצח? האין אנו יודעים את ההיסטוריה, גם לפני מלחמת ששת הימים? האם עלינו לגלות אדישות, האם עלינו העיתונאים להיות אובייקטיביים, קרים וצוננים, כמו משקיפים מטעם האו"ם, בימים אחרים? 

וכאן אני בהחלט דורש שלא להוציא דברים מהקשרם: אין הכוונה כאן להגנה עיתונאית, בלא תנאי, על מדיניות של ממשלה. כי יש שוני עצום בין הגנה אוטומאטית, צייתנית, על מדיניות של ממשלה, דבר שיש לשלול בתכלית השלילה, לבין הגנה על הלגיטימיות של קיום המדינה. ואין זה משנה מי נבחר לעמוד בראש המדינה, כל עוד הבחירות נערכו כחוק. לבקר -  כן, בהחלט, עם שטחים, בלי שטחים, עם התנחלויות או בלי, מה שאתם רוצים. אבל צריך לומר "לא", באורח ברור ותקיף, לכל השוללים את זכות הקיום. לכן מתבקשת, לעניות דעתי, הדיפת ההתקפות מבחוץ.

וכאשר עיתונאית ותיקה בארצות-הברית, הלן תומאס, אומרת לנו: תחזרו לפולין, לגרמניה, היא זוכה בימים אלה לתואר המפוקפק שניתן לה על ידי מכון סיימון ויזנטל, בארצות-הברית: "בעלת ההתבטאות האנטישמית החריפה ביותר, לשנת 2010".

ואם לחזור לאותם דיווחים על נושאים יהודיים ב"רואים עולם": חשתי כי זו היתה חובתי לא רק להביא את דבריהם של אלה, הלא-יהודים, המלמדים סניגוריה של ישראל, הנוצרים שאוהדים אותנו, אלא להביא גם ראיון  עם פרופ' פיטר ביינארט, היהודי אמריקני, שגילה במחקר שערך כי הדור היהודי הצעיר בארצות-הברית מתחיל להתנכר למדינת ישראל. היא, ישראל, כבר לא מדברת כל-כך לליבו. להביא את דברם של אוהדי ישראל,  זו אהבה שלי. להביא את דברם של מבקריה החריפים, זו חובה שלי. חובה מקצועית.  יש להשקות את הצופה בשני חצאי הכוס, וכאמור, בל נשכח, ישנה גם חצי הכוס המלאה.

ועם כל הביקורת שיש לרבים מאיתנו, על הערוץ הראשון, מקום עבודתי זה יותר מארבעים שנה, נדמה לי כי אלה שבאים בשעריו, אולי לא כולם, נעשים עיתונאים הגונים יותר כלפי הצדדים הנצים במערכת הציבורית אצלנו. אני תקווה כי תמיד יגברו אצלם האינטרס הציבורי, וההגינות העיתונאית.

פורסם: 22.12.10

הדפסה