פרופ' הרסגור – היסטוריון מעליל דם

ההיסטוריון פרופ' מיכאל הרסגור, שהלך לעולמו ב-10 בפברואר, "החמיץ" את מהפכת מצרים, שבה, באותו יום ממש, ההמון הדיח את הנשיא מובארק מהשלטון בקאהיר. לבטח היה משווה, אם במאמר בעיתון ואם בראיון רדיו, בין מהפכה זו למהפכות היסטוריות מפורסמות שקדמו לה בהיסטוריה העולמית.

מותו של פרופ' הרסגור זכה לדיווחים אוהדים בתקשורת, דיווחים שהתעלמו מעברו הקומוניסטי, מעויינותו לימין הפוליטי, למתנחלים ולדתיים. עויינות זו העבירה אותו ממש על דעתו ועל מחוייבותו לאמת ההיסטורית, האובייקטיבית, לפחות בפרשה אחת – רצח ארלוזורוב.

פרופ' הרסגור היה מהאחרונים בתוכנו ששבו וחזרו בכל הזדמנות על העלילה הנוראה, שהרביזיוניסטים רצחו את המנהיג המפא"יי ב-1933. לשם כך, לא נזקק להנמקות ולעובדות – פשוט כך האמין כאיש שמאל קיצוני, כמוהו כיצחק בן-אהרון המנוח ועוד כמה תמהונים שמאלנים.

במאמר ב"מעריב" (11.9.1995) כתב הפרופסור בארסיות נגד תנועת ז'בוטינסקי, נגד ראשה ונגד "פעיל מן הימין הקיצוני, אבא אחימאיר", כדבריו, וטען כי "מי שרצח את ארלוזורוב הוא מי שרצח את אמיל גרינצוויג, כלומר הלהט האלים של הימין הפאשיסטי", וכי "מי שרצח ב-1933, מוכן לרצוח גם 72 שנה מאוחר יותר".
 
לדברים הקשים הללו השיב במאמר (13.9.1995) זאב ב. בגין, כי "בניגוד להשמצות הרווחות כאילו הימין הטיף תמיד לאלימות, מוכיח העיון בספרי ההיסטוריה שדוקא השמאל טיפח את העניין ואף הוציאו אל הפועל". בפרשת ארלוזורוב "האמת עדיין נסתרת מקנאי השמאל ומכמה פרופסורים גמורים, וראוי שישננו את תוכחת משה ביילינסון במרכז מפא"י ב-1934: 'בשנתיים האחרונות אנו רואים את השימוש בכוח פיזי בתור האמצעי העיקרי של מלחמתנו'. ברל כצנלסון כינה את התהליך: ' הפאשיזציה של תנועת הפועלים'".

יעקב אחימאיר כתב במאמרו "הסתה מהשמאל" (12.9.1995), כי "נסיונו של הרסגור להטיל כתם על שלושה פטריוטים יהודים הוא לא רק פסול, אלא מסיט את הוויכוח הציבורי הפוליטי החשוב מאוד בארץ למסלולי הסתה".

ואולם הרסגור לא נרתע ולא משך ידו מהפצת העלילה. בראיון למקומון "על השרון" (10.11.1995) לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, אמר: "אין לי ספק מי רצח את ארלוזורוב. הוא נרצח על-ידי שני רביזיוניסטים שזוהו על-ידי האלמנה. מאז הליכוד מנסה לטשטש את זה".

יוסי אחימאיר, בהיותו אז חבר-הכנסת, פנה במכתב ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, כדי לשים קץ להסתה של הרסגור. הוא נענה על-ידי עוזרו נועם סולברג: "אכן הרסגור הביע דעה אשר עומדת בניגוד לפסק דין מנדטורי  ולפסקי דין אחרים לאחר קום המדינה. דעה זו גם עומדת בסתירה למסקנות ועדת החקירה הממלכתית. פרופ' הרסגור אומר 'אין לי ספק'. מדובר אפוא לכאורה בדעתו האישית שלו. האמת ההיסטורית, כידוע, ומכל מקום בהתבסס על המקורות הנ"ל – שונה".

כעבור שלוש שנים שוב חזר הרסגור על העלילה, בראיון ל"ידיעות תקשורת", כשאמר: "אני יודע שארלוזורוב נרצח בידי הימין". לשאלת המראיין כי גם ועדת החקירה וגם בית המשפט הבריטי לא הצליחו לגלות מי עמד מאחורי הרצח, עמד הפרופסור על שלו: "בעיני התשובה ברורה, הימין אחראי לרצח ארלוזורוב".

שוב נעשתה פנייה ליועץ המשפטי באותו זמן, אליקים רובינשטיין (כיום שופט בית המשפט העליון), והוא השיב ליוסי אחימאיר: "ככל שהדבר יאכזב אותך, אין לי אלא לחזור על הקביעה שאין הנושא מתאים להליך משפטי... חופש הביטוי פירושו גם – ואולי במיוחד – החופש להביע דעות מקוממות ולטעון טענות מקוממות. הם נובעים גם מהגישה, כי השימוש במכשיר המשפטי במקרים כאלה צריך להיות נדיר ביותר. בית המשפט אינו הפורום המתאים לבירור טענות שבמישור ההיסטורי... אני רוצה לשתף עצמי בתרעומתך על הדברים, ובתחושה הכבדה על קלות האמירה ועל עוגמת הנפש".

חבל שכל המקלסים בימים אלה את מיכאל הרסגור במותו, שכחו את עמדתו בפרשה זו שבה היתה לו אובססיה פוליטית, שהעבירה אותו על דעתו כהיסטוריון פופולארי. במקרה הזה השמאלנות שבו גברה על החוקר שבו. ההיסטוריון המהולל הזה לא נתן לעובדות להסיט אותו מהפצת עלילת השקר בכל הזדמנות. 

פורסם: 13.2.2011 

הדפסה