מי ומה הביא לנפילת בן-גוריון?


    "בימים אלה ימלאו 48 שנה לאירוע הפוליטי-פרלמנטרי הסוער, שבעקבותיו התפטר ראש הממשלה ושר הביטחון דודו בן-גוריון, מכהונתו" – כך פותח ד"ר אברהם וולפנזון את מאמרו וזכרונותיו, המשתרעים על פני שני גיליונות של חב"ע ("חדשות בן-עזר", עיתון מקוון, 19.5.11, 23.5.11). הכותב חוזר ומבכה את סיום דרכו כראש הממשלה הראשון של "האחד בדורו", כמי שהיה "קרבן לקנוניה של עסקנים ממפלגתו" ושל ביטאון מפא"י – העיתון "דבר".

    בימים אלה גם מלאו 49 למותו של אחד מ"גיבורי" מאמר הזכרונות המתבכיין של ד"ר וולפנזון – הלא הוא אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. אם ד"ר וולפנזון מייחס את נפילתו של מורו ורבו בן-גוריון לעסקני מפא"י, שבגדו במנהיגם, הנה לכך יש להוסיף את עניין הצדק ההיסטורי שנעשה בהדחה זו. אכן, חבריו למפלגה של בן-גוריון הדיחוהו, אבל התפטרותו באה בגלל... שוכן עפר זה כשנה.

    מי שהעליל עוד בשנות השלושים את עלילת רצח ארלוזורוב על יריבים פוליטיים, ובמיוחד על מנהיג הזרם המכסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית אב"א אחימאיר, מי שחזר להשמיצו גם שנה לאחר מותו (אחימאיר נפטר בערב שבועות תשכ"ב – 1962), שילם את מלוא מחיר הדיבה, אף כי המושמץ כבר לא יכול היה להשיב לו בעצמו, כי כאמור מזה שנה היה בעולם האמת.

    העלאת שמו של אחימאיר בכנסת, בדיון על היחסים עם גרמניה, הציטוט המגמתי, החלקי, מתוך מאמר שפירסם ב-1933, הניסיון להסיח את הדעת מהנושא החשוב, השנוי כל כך במחלקות, תוך כדי יצירה מכוונת של שערוריה פוליטית במליאת הכנסת – כמה היה דפוס התנהגות זה אופייני לפוליטיקאי הקר בן-גוריון - העלו עליו את חמתם של מנחם בגין, חיים לנדאו ושאר חברי "חרות" האופוזיציונית, וחשפו ראש ממשלה בבדידותו. בדידות לא-מזהירה בתוך מפלגתו שלו.

    זכה אחימאיר ו"הפיל", שנה לאחר מותו, את מנהיג מפא"י שנוא נפשו, זה שהעליל עליו חזור והעלל. זכה אחימאיר ושורות שצוטטו בכנסת ופורסמו שלושים שנה קודם לכן, גרמו לכך שראש הממשלה נחשף בקלונו, בזדון לבו, בשנאתו ליריב, עד כדי כך שאפילו חבריו לצמרת מפא"י לא קמו להגנתו מול קריאת ה"של נעליך מעל רגליך, בדברך על אחימאיר", שהטיח כנגדו ראש האופוזיציה מנחם בגין.

    את הצד של מפא"י וראשיה, את היריבות הפנימית בתוך מפלגת השלטון דאז, היטיב ד"ר וולפנזון לתאר. אני מבקש להגיד כמה מלים שיעמידו דברים על דיוקם לגבי עמדתו של אבי ביחס לנאציזם, היטלר ומוסוליני, וזאת כנגד מה שהכותב הנכבד בחב"ע מביא מפי מנהיגו בלא כל הסתייגות, שהרי היה מנעריו של בן-גוריון ומצדיקיו בכל אשר יעשה, יאמר וישמיץ.

    בכל דרכו, בכל כתיבתו, ראה אבי לנגד עיניו רק דבר אחד - את טובת עמו, טובת העם היהודי, ואת הצורך לחנכו לפעולות ולמעשים, גם להקרבה, למען השגת המטרה הציונית. כאשר הכריז על עצמו כעל "פאשיסטן", היה זה בשנות העשרים של המאה הקודמת, במאמרו ב"דואר היום", הרבה לפני שהפאשיזם היה למה שהיה לימים, והוא הראשון – גם בהשפעת ז'בוטינסקי – שחזר בו מכך. הפאשיזם מבחינתו של אחימאיר היה "הרע במיעוטו", התשובה לקומוניזם הרצחני, שאותו הכיר מקרוב, חזה על בשרו. את סדרת המאמרים "מיומנו של פאשיסטן" פירסם ב-1928, הרבה לפני שהתחבר הפאשיזם האיטלקי  לנאציזם הגרמני ולפשעיו. כשנוכח אחימאיר לדעת לאן מתדרדר פאשיזם זה, התנער ממנו ללא הסתייגות.

    העמוד הראשון של "חזית העם" מיום 2.6.1933


    הוא הדין בהיטלר ובהיטלריזם. לקח לו לאב"א אחימאיר ימים ספורים, מאז שהנאציזם הגיע לשלטון בינואר 1933, להבין, שאין המדובר בתנועה לאומית תמימה, כי אם בשלטון שבראש מעייניו השמדת העם היהודי. כשדיבר על "השם המזהיר" היטלר, כוונתו היתה ל"מזהיר" במובן של בולט, לשם העולה באותו זמן, למנהיג לאומי, בלי שידע בעת כתיבת דבריו ובלי שאחרים ידעו זאת, על דבר "התוך" האנטישמי שלו.

    שהרי אחימאיר היה הראשון ביישוב שלחם בנאציזם, בעטו ובגופו. לא רק שבמאי 1933 הוא וחבריו הורידו בפעולה נועזת את הדגלים הנאציים מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו, אלא שיזמו – בהשראת זאב ז'בוטינסקי – מלחמת חורמה בכל מו"מ ומגע עם הגרמנים, הפעילו חרם עולמי על סחורות גרמניות, הפגינו בעת הקרנת סרטים גרמניים בחיפה ובמקומות אחרים, והתנגדו בחריפות להסכם הטראנספר (העברת סחורות גרמניות) הנודע לשימצה. התנגדות שהמיטה עליהם, עם הירצחו של חיים ארלוזורוב ז"ל, את עלילת הרצח הנוראה ואת הפילוג בעם.

    במרץ 1933 כתב אחימאיר - באותו עיתון שממנו מצטט בן-גוריון, בסלקטיביות אופיינית ולפי צרכיו הפוליטיים הגסים – את השורות הבאות: "אנו מוחים בכל תוקף נגד ההיטלריזמוס הגרמני הרומס לעפר את כבוד ישראל וקיומו. אבל אין זאת  אומרת, שעל-ידי כך תזכינה בעינינו ממשלות אחרות, הרודפות למעשה את הגזע היהודי באותה עקשנות, כממשלת הרשע בגרמניה". ועוד: "בהלכות האנטישמיות הולך הקאנצלר היטלר בדרכי המזכיר הראשי של המפלגה הקומוניסטית, בדרכי סטאלין".

    אפשר לצטט עוד כהנה וכהנה התבטאויות של אבי בגנות היטלר, הנאציזם – ובאותה נשימה אחת גם בגנות סטאלין והקומוניזם - אבל נסתפק בציטטות הנ"ל, שלוו במעשים של ממש. אחימאיר ו"ברית הבריונים" שלו ראשונים היו למאבק נגד "הכובש הזר" הבריטי בארצנו, כשם שהיו ראשונים לפעול ולהתריע בפני נגד הסכנה הנאצית-גרמנית, כאן בארץ-ישראל.

    עתה מעלה מאוב ד"ר וולפנזון את השמצת הנפל של בן-גוריון, שנזרקה במאי 1963 לחלל הכנסת, בלא שמץ של הסתייגות-בדיעבד, בלא לדייק ובלא יושרה אינטלקטואלית, כזו שהייתי מצפה מהיסטוריון, גם אם הוא היה ונשאר חסיד שוטה עד הסוף של מנהיגו המקיאבליסטי עליו השלום. רציתי בתגובתי זו להעמיד דברים על דיוקם, בהקשרם האמיתי, ולהבליט את העובדה הברורה: לאורך כל דרכו לא פסק בן-גוריון להעליל ולהשמיץ את אב"א אחימאיר, את זאב ז'בוטינסקי ("ולדימיר היטלר" – כך כינה אותו), והנה בגלל אותו יריב פוליטי מר – וגם "מוכשר" כפי שבן-גוריון עצמו התבטא על הפובליציסט אחימאיר - הוא כשל, נפל והודח מן השלטון. הצדק ההיסטורי נעשה.

    כתב: יוסי אחימאיר
    פורסם: 26.5.2011
     

    הדפסה