ז'בו וברל – מי היה בעד טראנספר?


אני שמח לפתוח את המושב הראשון של יום העיון הזה, המוקדש למורשת זאב ז'בוטינסקי ומורשת ברל כצנלסון, ומבקש תחילה להודות, בשם מכון ז'בוטינסקי בישראל ובשמי, ליושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, על חסותו וברכתו, ולשתי יוזמות הכנס: חברות-הכנסת לשעבר גאולה כהן וקולט אביטל.

כפי שאתה נוכח לדעת, כבוד היו"ר, חכ"לים (ח"כים-לשעבר) אינם נשארים מובטלים לאחר סיימם את שליחותם הפרלמנטרית... ולא עוד אלא שהם משתפים פעולה – גם כאשר הם באים מזרמים אידיאולוגיים שונים. וכך חברו להם שלושה מוסדות – המרכז הרעיוני-חינוכי קרן בית ברל, בית מורשת אצ"ג ומכון ז'בוטינסקי בישראל, יחד עם הכנסת - כדי להפיק יום עיון מרתק ומפרה זה.

בדרך כלל מציבים, בדיונים מסוג זה, את ז'בוטינסקי מול בן-גוריון. מנהיג התנועה הרביזיוניסטית, מול מנהיג תנועת הפועלים, מפא"י. הפעם הציבו המארגנות מול ז'בוטינסקי - את ברל, איש הרוח וההגות של תנועת הפועלים, ופחות, הייתי אומר, איש המעש. אולי היה צריך להציב מולו, מתוך המחנה הרביזיוניסטי, מישהו כמו - אבי למשל.

אבי, אב"א אחימאיר, "מורנו ורבנו", כפי שכינהו ז'בוטינסקי על שום שהניע את המרד נגד הבריטים, כתב לאחר מותו של ברל סדרת מאמרים, על ברל, שכונסה לספר – "לאחר האהבה, לאחר השנאה". שניהם, ברל ואבא, באו מאותה עיר, בוברויסק שברוסיה הלבנה, והיה זה ברל שנתן לאבא-שאול הצעיר ממנו את הספר העברי הראשון שקרא, בספריית פושקין הקיימת בבוברויסק עד היום. זה היה לפני למעלה ממאה שנה... הייתי בעצמי שם – ב-1990, וראיתי את הספריה ההיא.

אבא איכזב את ברל, כשנטש יחד עם אצ"ג ויהושע ייבין את תנועת הפועלים ב-1928, וברל איכזב את אבא כשלא הגן עליו – בלשון המעטה - בפרשת רצח ארלוזורוב. אבל את ספרו-זכרונותיו על ברל מסיים אבא במלים: "אילו היה מאריך ימים ומגיע עד הלום, מה היה תפקידו במציאות העכשווית? עם מותו בטרם עת, הוריד לקברו את סוד חייו ואשאר אני היחיד להרהר על גורלו האפשרי. ברל, אין אתה חסר לידידיך במפלגה, לי אתה חסר. הנפסק הדיאלוג בינינו?"

אחימאיר עבר אפוא מבית ברל לבית ז'בוטינסקי, והיום דומה כי בשני המחנות מתרפקים על זכרם של שני האישים הללו, ז'בו וברל, סוללי הדרך הרעיונית לחברי מפלגותיהם. מעניין ששניהם – למרות שנפטרו צעירים-יחסית, בני פחות מששים, ובטרם קום המדינה  - נזכרים לעתים מזומנות בתקשורת של ימינו, בהקשרים אקטואליים, תוך נסיון להשוות בין עבר והווה, ולומר – מה ברל היה אומר?... או – מה ז'בוטינסקי היה עושה במקרה כזה וכזה?...

המיפגש הראשון

את ההשוואה המאלפת ביניהם עשתה, לאורך כמה פיסקאות, פרופ' אניטה שפירא בספרה הביוגרפי – "ברל". בין השאר היא כותבת: "המיפגש הראשון בין ברל לבין ז'בוטינסקי היה בימי שכרון הפסגות של הגדודים. ז'בוטינסקי, מחוללה של תנועת הגדודים, האקטיביסט היהודי, צריך היה לכאורה לעורר הד בלבו של ברל. אלא שמן הרגע הראשון נוצרה איזו זרות: קריאתו של ז'בוטינסקי למשמעת עיוורת וחיבתו לצבאיות ולמדים, לא דיברה אל ליבו של ברל, הגם שאישיותו הקסימה אותו".

אניטה מונה שורה של תחומים וקווים, המצביעים על הניגודים בין אישיותם של השניים ומסכמת נכוחה: "תוכנה של הציונות אליבא דז'בוטינסקי היה קוממיות יהודית במדינה עצמאית. לגבי ברל, היה תוכנה של הציונות בראש וראשונה - בניין האומה היהודית, העברת המוני בית-ישראל לחיי עבודה בארץ ישראל".

במלים אחרות – סוציאליזם ציוני מצד אחד, לעומת הכפפת האינטרסים המעמדיים לאינטרס הלאומי מצד שני, או אם תרצו: חד נס, מושג שטבע ז'בוטינסקי, והנס הוא מאבק מדיני וצבאי למען הקמת המדינה, ודחיית נס המאבק לצדק סוציאלי וכו'.

שניהם לא היו דתיים, אבל גילו יחס חם למסורת היהודית, והיו בעלי תודעה היסטורית-יהודית עמוקה. מעניין כי בעניין הטראנפר, דהיינו שאלת העברת ערבים לארצות שכנות, שנדונה במחנה הציוני בשנות השלושים, היה ברל בעד, ז'בוטינסקי היה נגד.

ברל נאם את הדברים הבאים ב-1937: "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית ישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה 'אל מחוץ לארץ ישראל' פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק".

שני עמים

ז'בוטינסקי לעומתו כתב עוד ב-1923: "כותב שורות אלה אמור להיות שונאם של הערבים, אדם המבקש לדחוק אותם מארץ-ישראל וכו'. אין זו אמת. מבחינה רגשית – יחסי אל הערבים הוא ממש כיחסי אל שאר האומות: שיוויון נפש אדיב. מבחינה מדינית נקבע יחסי אליהם על-ידי שני עקרונות. ראשית, הרייני סבור בהחלט כי לא ייתכן לדחוק את הערבים מארץ-ישראל. תמיד ישארו שם שני עמים.  שנית, גאוותי על שנמנה אני עם אותה קבוצה, שבעבר חיברה את תכנית הלסינגפורס, של מתן זכויות לאומיות לכל בני הלאומים המתגוררים באותה מדינה... הרייני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו, כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שיוויון הזכויות, ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו. זה אני-מאמין החדור שאיפה לשלום. שאלה אחרת היא, אם ניתן תמיד להשיג מטרה שוחרת-שלום בדרכים של שלום. התשובה לשאלה זו תלויה לא ביחסינו אל הערבים, כי אם אך ורק ביחסם של הערבים אלינו ואל עניין הציונות".

אני בטוח, שאם הייתי קורא שני קטעים אלה בלי לציין מראש מי מאחוריהם, רבים היו מייחסים את עניין הטראנספר לז'בוטינסקי, ואת עניין השיוויון - לברל...

כידוע, כתבי ברל יצאו לאור שנים ספורות לאחר מותו. כך גם כתבי ז'בוטינסקי. בשתי הסדרות טיפלו כמובן העורכים-החסידים. כיום מכון ז'בוטינסקי התחיל בהפקת מהדורה חדשה, מדעית, של הכתבים, בעריכתו הראשית של פרופ' אריה נאור, ואני מקווה כי בתוך כמה חודשים יראה אור הכרך הראשון על הנושא: לאומיות ליברלית. במקביל, מזה 15 שנה אנו, במכון ז'בוטינסקי, עוסקים בעריכתן ובהוצאתן לאור של  כרכי איגרות של ז'בוטינסקי, בשיתוף עם הספריה הציונית שליד ההסתדרות הציונית העולמית. בימים אלה ראה אור הכרך ה-11, ובו 360 איגרות משנה אחת – 1936.

המלצה לנורדאו

ואם באגרות עסקינן, ברצוני לצטט מכתב שכתב ז'בוטינסקי, ב-1920, בהיותו אסיר עכו – שם נחבש בצו בית דין צבאי בריטי, על שום הנהגתו את הגנת ירושלים בפרעות תר"פ. וכך הוא כותב אל מאקס נורדאו:

"סלח לי על הנייר ועל העפרון. אני מרשה לעצמי להציג בפניך את מר ב' כצנלסון, נציג 'אחדות העבודה' – שם שניתן, כפי שידוע לך, לאיחוד הארץ-ישראלי של 'פועלי ציון' עם הפועלים הבלתי מפלגתיים. אין זה מכתב המלצה רגיל, שנוהגים לכתוב כדי לחייב את מקבל המכתב לפעול. איני שייך למפלגתו של כצנלסון ואיני שותף לתפיסותיה הכלכליות. אך אין ספק שזו המפלגה היחידה בארץ-ישראל, שהיא עדיין בעלת חזון, בעלת תנופה מסויימת ולהט של הקרבה אישית. אני חש שרק להם הכוח אשר יוכל, או לפחות ינסה, לעצור את התגדמותה של התנועה – סכנה המאיימת לפגוע בעבודה הקונסטרוקטיבית המפוארת ולהחניקה. כצנלסון הוא מן המעמיקים ביותר בקרב מנהיגי תנועה זו, הוא בעל תעוזה מחשבתית וישר. הוא זקוק לעזרתך, ובטוחני כי לאחר שתכירו תושיט לו את העזרה בחפץ לב".

באותו זמן פירסה אותה "אחדות העבודה" של ברל כצנלסון כרוז מחאה כנגד מאסרו של ז'בוטינסקי, שכותרתו: "הצביעו בעד ז'בוטינסקי". בפנייה אל הבוחרים, נאמר בכרוז  -ואני מצטט: "זאב ז'בוטינסקי נדון לחמש-עשרה שנה על עומדו בראש ההגנה העצמית של יהודי ירושלים. חטאו של ז'בוטינסקי הוא חטא כולנו. נכתוב כולנו בלי הבדל מפלגה את שם זאב ז'בוטינסקי בראש המועמדים לאסיפת הנבחרים של יהודי ארץ-ישראל. ירשום כל בוחר בראש הפתקה של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז'בוטינסקי". על החתום: "הוועד הפועל של אחדות העבודה". כן, היו ימים של אחדות העבודה, של עבודה וגם של אחדות...

כמובן, אידיליה זו לא נמשכה הרבה זמן, בוודאי לא אחרי שז'בוטינסקי ייסד את תנועתו הפוליטית – כדי לחולל רוויזיה, שינוי-כיוון, תפנית רעיונית, בתנועה הציונית, מול המונופול של תנועת בן-גוריון וברל הסוציאליסטית-  וכן יסד את תנועת הנוער בית"ר, כגרעין לצבא העברי העתיד לקום. המחלוקות הפנימיות התעצמו והחריפו, הוויכוחים הפנימיים, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים, גלשו לסערות ולפרשיות, ששיאן היה ממש קרע וריב-אחים – משפט רצח ארלוזורוב.

כתב: יוסי אחימאיר
דברים ביום העיון על זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון, שהתקיים בכנסת, 12.7.2011

 

הדפסה