"מיחידי הסגולה בהיסטוריה"

    ביום רביעי, 13.7.2011, נטמן אפרו של ח"כ הכנסת הראשונה שמואל מרלין ז"ל באדמת קיבוץ חורשים – 17 שנה לאחר שנפטר בארה"ב. יוסי אחימאיר נשא דברי הספד בטקס ובהם הזכיר את יחסו החם והערכתו הרבה של מרלין לרעו אב"א אחימאיר.


    על קיר חדר הישיבות של מכון ז'בוטינסקי בתל-אביב, החדר שגם משמש את עבדכם, מנכ"ל המכון, תלוי ציור שמן גדול של ראש בית"ר. הצייר בלתי מוכר לי -  מ. קהאן. זוהי תמונה מרשימה של ז'בוטינסקי כשהוא נואם, אגרופיו קפוצים, מבטו עז.

    התמונה היתה שייכת לשמואל מרלין. עם מותו לפני 17 שנה, היא עברה בירושה למכון ז'בוטינסקי, יחד עם חומר דוקומנטרי שהיה בדירתו ברמת-גן, ומשמש היום את החוקרים. כמו בחדר הישיבות במכון, כך גם בדירה הפרטית של מרלין, בחדר העבודה המקומי שלו – ז'בוטינסקי, כפי שנשתקף בתמונה הזו, מילא את חלל החדר כולו.

    אך טבעי הוא שכמנכ"ל המכון הנושא את שם המורה הדגול – באתי להשתתף בטקס זה, לכבד את זכרו של אחד מענקי הרוח שפעלו לצידו של ראש בית"ר, איש הגות והמחשבה המקורית, אינטלקטואל ואיש-ההדר, שמואל מרלין ז"ל, עם שובו למולדת, לאדמת ארץ-ישראל. אבל לא רק כמייצגו של המכון באתי, אלא גם כדי להתרפק עם זכרו של אדם, שהכרתי באופן אישי והוקרתי את הקשר החם ששרר בינו לבין אבי המנוח.

     

    תריסר אנשים

    לדעתי, זכותו הגדולה של מרלין המנוח – פעילותו רבת השנים לצידו של ראש בית"ר, בשנות השלושים בפולין ובארה"ב, היכרותו האינטימית עימו, הערכתו הגדולה לאישיותו והיותו מושפע ממנה. הוא עוד הספיק לראותו ארבעה ימים לפני מותו, באוגוסט 1940, במחנה בית"ר בצפון מדינת ניו-יורק. להערכתו העצומה לז'בוטינסקי הוא נתן ביטוי בכמה מאמרים חשובים  שכתב עליו, בדברים שהשמיע על אודותיו, ובפרשנות שנתן למשנתו, שכמובן, לא הכל – ואני בתוכם – יכולים להסכים לה.

    איך אמר מרלין בהזדמנות אחת? – ז'בוטינסקי היה תריסר אנשים. או במלים אחרות, כביטויו של בנימין אקצין: כל אחד וז'בוטינסקי שלו. ואכן, היה ז'בוטינסקי אחד של בגין, למשל, והיה ז'בוטינסקי אחר של מרלין.

    לא בכדי אני מזכיר את בגין, כי מרלין, כידוע לכל הנוכחים כאן, היה מבקר חריף ביותר שלו, על רקע אידיאי כמו גם אישי, עד כי מאז 1952 לא החליפו עוד מלה ביניהם. הפער ביניהם "התבשל" במהלך הכנסת הראשונה, והגיע לכדי קרע מוחלט. ועם זאת, ב-1982, מפרסם מרלין מאמר בירחון "מוניטין", "פנייה למנחם היקר", שבו הוא מחדד את הפער בין שני האישים, בין ז'בוטינסקי שכדבריו -  הדחף היחיד שלו היה להציל אנשים, יהודים - לבין בגין, שכדבריו היה מונע מאידיאולוגיה מיסטית".

    "ז'בוטינסקי היה נאמן לארץ ישראל, כתב מרלין, אולם לא מתוך סנטימנטים ולא מתוך מיסטיקה, לא בגלל הברית בין הבתרים בין אלהים לאברהם אבינו, אלא מבחינה מעשית: אפשר להגשים את הצלתו של העם היהודי רק בארץ ישראל". מנגד על בגין כתב, כי הגם שהוא "אישיות היסטורית חשובה מאוד, שהישגיו היו כבירים" – הוא "איננו מיטיב עם העם בעת הזאת". הדברים כאמור נכתבו ב-1982.

    שנה קודם לכן שיגר מרלין מכתב לראש הממשלה ובו אף האשימו באופן הקשה ביותר, שמעשיו מובילים לשפיכת דמים והרס. עד כדי כך!  והוא מסיים: "אני מציע לך, שכאשר תהיה לבדך על משכבך בחשכת הליל, כשאינך מסובב יועצים, שרים, ידידים, המוני עם. ללא סאדאת וקארטר, ורחוק ממעמד הטקס של קבלת פרס נובל לשלום – ברגע כזה, בהתבודדות, תיתן דעתך על אזהרתו של אדם, שפעם, בימי סער ומרד, היה קרוב לך ונאמן לך".

     

    התפנית

    במכתב זה ועוד שנים קודם לכן – באה לידי ביטוי התפנית הרציונאלית אך לא הנפשית, של שמואל מרלין, מכל מה שהאמין בו ולחם למענו עד להקמת המדינה. זה החל בקרע הפנימי בתנועת החרות ובסיעתה בכנסת, והניתוק מדרכה וממנהיגה, שלו ושל חבריו הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי, ואחרים, נטיותיו הכנעניות, היותו שותף להקמת תנועת "המשטר החדש" יחד עם שמואל תמיר, לאחר מכן העזיבה לארה"ב, כמדומני ב-1956 – אף כי מעולם לא ביקש ולא קיבל אזרחות אמריקנית – שם הקים עם הלל קוק את "המכון לענייני הים התיכון", הדיבורים על הכרה באש"ף והצורך להקים מדינה פלשתינית (הכוללת את ממלכת ירדן),  המגעים עם שליט תוניסיה בורגיבה, ועוד.

    כל אלה ועוד היו סיבות מספיקות לכך, שכמה אישים, שפנינו אליהם להשתתף בטקס זה, מאלה שעדיין זוכרים את השם שמואל מרלין, השיבו בלאו מוחלט. הם לא שכחו, הם לא סלחו. אבל היו גם כאלה שאמרו לי: את מרלין יש לכבד.

    גם אני הקטן לא הסכמתי עם עמדותיו הפוליטיות של מרלין באשר לסיכסוך הערבי-ישראלי, ואינני מקבל גם כיום את דרכי הפתרון שהציע, ושנמצאות היום על סדר היום של ממשלת נתניהו, אבל אי אפשר לי שלא להעריך את עצמאותו המחשבתית, את אישיותו הכובשת, את כושר הביטוי, את חוויית השהייה במחיצתו, כפי שזכיתי לה בשיחה ארוכה ואחרונה שקיימנו ברמת-גן, באוקטובר 1983, שיחה שנסבה בעיקרה על אבי המנוח, ד"ר אב"א אחימאיר.

    על עצמו אמר לי מרלין באותה פגישה בלתי נשכחת, שאת תוכנה רשמתי בראשי פרקים, כי "אני הרביזיוניסט האחרון שנשאר", וכי "לא אני סטיתי - אלא אחרים סטו". עוד סיפר לי, כי שלושה ספרים שלו מוכנים בכתב יד:
    האחד – "הציונות מפתרון לבעיה",
    השני – 6000 עמוד, לא פחות ולא יותר, על... ישו!
    והשלישי – ששה כרכים, שלושה מהם כרכי מסמכים, על אודות "הוועד העברי לשיחרור לאומי".

     

    "מפא"י זו שיטה"
     
    את אבא שלי כיבד מרלין מאוד, וכך אמר לי: "הערכתי את אבא – לא רק בגלל שהיה מחולל המהפכה העברית, אלא כיוון שהוא הבין את מהותו של הבולשביזם יותר מכל אחד מאיתנו". ועוד אמר: "אחימאיר הבין שמפא"י זוהי שיטה, לא פילוסופיה, שיטה לצבור כוח ולדאוג שלעולם ועד הכוח הקובע והשולט יהיה בידי השמאל".

    אחימאיר קרא לו "רב שמואל" ושיבח אותו באומרו: "כאשר יש צורך לכתוב – אתה, מרלין, כותב, יש צורך לארגן – אתה מרלין מארגן, יש צורך לנאום –אתה מרלין נואם"... הידידות שלהם ראשיתה כמובן בפעילות התנועתית בווארשה בשנות השלושים ובמערכת "די טאט", ביטאון האצ"ל בפולין, שמרלין יחד עם נתן ילין-מור היה עורכו ואבא בין משתתפיו.

    היו להם שני ידידים משותפים: יוסף כצנלסון ואברהם סטבסקי. על יוסף כתב מרלין מאמר נפלא, אשר נכלל בספר "הנסיך השחור", שיזם שמואל תמיר ושהיה לי הכבוד לערוך. עם סטבסקי – עליו אמר: "חברי הקרוב ביותר, במותו נתייתמתי" - היה שותף להבאת ספינת הנשק והישע  "אלטלנה". סטבסקי נרצח, כידוע,  בידי "התותח הקדוש" של בן-גוריון, מרלין נורה ברגלו ונשא את צלקת פציעתו וכאבו על הפרשה - עד יומו האחרון.

     

    מכתב הניחומים

    קראתי לפני בואי לכאן, בארכיון המשפחתי שלנו, ב"בית אבא", את מכתב התנחומים שהוא שיגר לפני 49 שנה, במות אבי בטרם עת. המכתב שמור בתיק מרלין בארכיון ברמת-גן. בין השאר הוא כתב לאמי: "אני יודע שאין תנחומים ועל כן אין טעם לנחם אותך ואת בנייך. אולם בכל זאת יש לזכור, שאבא שייך ליחידי סגולה בהיסטוריה שנשארים גם אחרי מותם בני אל-מוות. אין לשער שבלעדיו היתה קמה תנועה לאומית, נלחמת וכובשת.

    "יותר מכל אישיות אחרת בהיסטוריה שלנו, הוא-הוא אשר ציין את הדרך – בה הלכו הלוחמים והכובשים. אישית, עם מותו, נשארתי ערירי – היה לי יחס נפשי מיוחד אליו. הוא היה אציל-הרוח האחרון שהכרתי, ואין יותר. ברגעים של ייאוש אישי, אני מבין לרוחו של שלמה, ששיבח את המתים שכבר מתו, יותר מאשר החיים שחיים עודם".

    שמואל מרלין היה איש אניגמטי, איש של סתירות, איש מרתק, מקורי, רגיש ובעל כושר ביטוי בלתי רגיל, מן הזן שאין בנמצא כיום בתוכנו, יהודי דגול אוהב עמו, שפעל בדרכו שלו, בתקופות שונות של פעילות, כאן ובחו"ל, בארץ-ישראל, באירופה ובארה"ב, יחד עם זאב ז'בוטינסקי בראש וראשונה, וגם עם הלל קוק, אלכס רפאלי, יצחק בן עמי, ערי ז'בוטינסקי ואחרים, למען עתיד העם היהודי כפי שהוא והם הבינו.
    לא מוכרחים להסכים עם כל רעיונותיו ולקבל את כל יוזמותיו, כדי להעריך אותו, להתגעגע אליו, ולקבלו בחום בשובו, ביום חם זה, אל האדמת המולדת שאליה היה מחובר בכל נימי נפשו.
     יהי זכרו ברוך.

    כתב: יוסי אחימאיר 

     

     

    הדפסה